יש לי בעיה רצינית: אני סטודנטית. הכרתי מישהו מהכיתה שלי ובפעם הראשונה שדיברנו היה ברור שיש ביננו כמיה- כאילו הכרנו כל החיים. במצב כזה יש 2 אפשרויות- או שזה בטוח'זה', או שנהיה כמו אחים ולעולם לא יצא מזה משהו רציני. אני עוד מעט בת 20, והוא בן 24, וחשבתי שאין סיכוי שהוא יהיה מעוניין בקשר רציני. ואז תחלנו ללמוד בחבורה עם עוד חברה שלי, והקשר ביננו התחזק אבל כל הזמן שמרתי (או ניסיתי לשמור על ריחוק נפשי- כי מלכתחילה החלטנו שזה כנראה לא זה).הגעתי למצב שאני לא יכולה ללכת לישון בלי הודעה משוגעת ממנו והוא תפס חלק גדול בעולמי. ביום שישי אחד הוא התקשר ואמר שמישהי הציעה לו לצאת איתה (כן, בלי בושה…) והוא ייתן לזה סיכוי. באותו רגע כמעט חטפתי התקף לב ואז הבנתי שלפחות מבחינתי אנחנו לא 'סתם' "אחים". הודעתי לו שלא נראה לי הוגן שהוא יצא עם מישהי אחת וידבר שעות עם השניה ולכן אנחנו נפסיק לדבר, כי זה לא הוגן לעשות לבחורה השניה דבר כזה,וגם בגלל שאישתו צריכה להיות החברה הכי טובה שלו ולא מישהי אחרת. השיחה הזאת היתה לי כמו פצצה בפנים כי באמת חשבתי כבר שאולי כן יצא משהו- היינו מדברים כל יום 3 שעות! בשבוע שאח"כ ניסיתי להתרחק ממנו אבל זה היה בלתי אפשרי- אנחנו לומדים כל יום 8 שעות יחד(בהרצאות). באותו שבוע כשלמדנו בחבורה אח שלו היה איתנו כל הזמן ולא הפסיק להסתכל עלי במבט בוחן. הייתי במצב בעייתי- מצד אחד- כאילו הכל רגיל, ומצד שני אני יודעת שהוא יוצא עם מישהי. יום אח"כ היה לי טיפול אצל רופא השיניים במרכז העיר,ואח"כ נפגשתי עם חברה. אנחנו לא מאותה העיר אבל הוא למד בישיבה בעיר שלי והיו לו סידורים שם. ידענו שנינו שנהיה באותו איזור ולכן אמרנו שאולי נתראה- רק כדי לאמר שלום. לא תיכננו לטייל או לבלות יחד, פשוט היינו חברים טובים אז חבל לדעת שאנחנו באותו איזור ולא להפגש. 5 דקות אחרי שפגשתי אותו אחותי הגדולה עברה שם. בבית היא שאלה אותי מי זה היה וסיפרה לאמא שלי. אמא שלי חטפה קריזה- כי זה באמת נשמע המצאה אחת גדולה- כל המקריות הזאת, והיא הודיעה לי אחר כבוד שאסור לי לדבר,ללמוד או ליצור כל קשר שהוא איתו. כשאמרתי לו את זה הוא פשוט השחיר. הוא אמר לי שהוא בכלל לא יצא בסוף עם הבחורה ההיא כי הוא רצה לצאת איתי אבל חשב שאני מעוניינת בקשר של 'כמו אחים'. ניסיתי לדבר עם אמא שלי והיא אמרה שכבר פיספסתי את ההזדמנות. אני לא יו
שלום!
הספור שלך נגע מאוד גם ללב שלי. אני רוצה להתייחס קודם כל למה שקורה ביניכם, ואח"כ לבעיה השניה – ההתנגדות של אמא שלך.
נראה לי שאף על פי שדיברתם כל יום שלוש שעות, לא דיברתם על דבר מרכזי מאוד – מה אתם מרגישים זה כלפי זה. וגם – האם יש ביניכם התאמה כדי להיות גם בעל ואשה, ולא רק חברים-אחים.
אם יתחדש ביניכם הקשר – ואני מקוה שכן – תפסיקו ללכת סחור סחור ולחשוב כל אחד עם עצמו האם זה נראה לו מתאים. על זה דנים ביחד. וגם על השאלה מה השני רוצה – יש דרך פשוטה לענות: שואלים אותו, ולא מנחשים. אף על פי שאת בת, אל תתביישי להוביל מהלך שכזה. אין בזה חוסר צניעות אם בת רוצה לדעת היכן היא עומדת בקשר ולאן הדברים מתקדמים.
מדוע אמך מתנגדת לקשר הזה? לא כתבת במכתב. האם בגלל שלא סיפרת לה ישירות אלא היא שמעה על כך דרך אחותך? אולי היא לא אומרת זאת במפורש, אבל זה אחד הדברים שמפריעים לה?
אם כן, את צריכה לעשות איתה מה שעלייך לעשות איתו: לשוחח בפתיחות. תגידי לה שאת מצטערת שנודע לה כך, ותכננת לספר לה, ושאת חושבת שטוב שהקשר של שתיכן מעכשיו יהיה יותר חברי וגלוי.
על פי ההלכה, אין לאמא שלך זכות להטיל וטו על החלטתך עם מי להתחתן. את בכלל לא מחויבת לשמוע לה בזה. לכן, כדאי לבדוק: האם התנגדותה נובעת מסיבות, שאת יודעת בשכל שהן מוצדקות – למשל אם לבחור יש ח"ו מידות רעות – אז באמת כדאי לשמוע לשכל ולסיים את הקשר. אבל אם הסיבות קשורות לעדה שלו או למה שעושים הוריו – אלו לא דברים שבגללם סוגרים קשר. במקרה כזה תמשיכי את הקשר, תבדקו ביחד בפתיחות את אפשרות ההתאמה ביניכם – ואל תפספסי דבר שנראה לך שיש לו פוטנציאל טוב, תבדקי את הדברים ותתקדמי.
בהצלחה,
טל, חברים מקשיבים
tal@makshivim.org.il
