יש לי שאלה שקצת קשה להגדיר אותה.
העניין הוא שלפעמים אני שמה לב שאני משנה את האופי שלי קצת,או את ההתנהגות בשביל להרשים אנשים,ובשביל שיאהבו אותי.
האם אני צריכה לרצות שאנשים יאהבו אותי? איך אפשר לא לעשות מאמצים להרשים חברות,ולהתרכז רק במי שאני באמת? הרי זה מראה על חוסר אכפתיות ממה שאנשים חושבים עליי!(ואכפת לי…)
איך אפשר להיות אני? מה זה אומר להיות אני?
שלום וברכה.
אני רוצה להתחיל מהסוף. מה זה "להיות אני"? ואיך עושים את זה?
לכל אדם יש עולם פנימי. שאיפות, רגשות, העדפות, מצפון, דעות, ועוד ועוד. והעולם הפנימי הזה ממש דוחף ולוחץ להתבטא בעולם החיצוני, בהתנהגותינו. אנו מרגישים צורך לממש את שאיפותינו, להגן על רגשותינו, לבחור על פי העדפותינו, להתנהג על פי צו מצפונינו, וכן הלאה. אני חושב שלזה אנשים מתכונים כשהם אומרים "להיות אני".
אבל כדאי לשים לב לשני דברים. הראשון הוא, שלא כל נטייה ודחף פנימי הוא חיובי, ונטיות שליליות אנחנו בהחלט לא רוצים לבטא. ואני חושב שהחנקה של נטייה פנימית רעה איננה סותרת את הצורך "להיות אני". להפך. דוקא אם נאפשר בטוי חסר מעצורים של כל יצרינו הנמוכים אנו נבגוד במה שאנו באמת. הסיבה היא שכנגד הנטיות הרעות שלנו יש לנו בפנים דחף עמוק וטהור להיות טוב וישר ומוסרי, ונטייה מוסרית זו היא יסודית ועמוקה לאין ערוך יותר מכל הנטיות השליליות שלנו. לכן אם נאפשר לאיזה דחף שלילי להתבטא, אנו נחוש את זה כבגידה בהיותינו אנשים טובים ומוסריים.
ודבר שני ויסודי הוא שאיננו חיים לבד. יש אנשים סביבנו ואנחנו לא יכולים לחיות מבלי להתחשב בעולמם שלהם. לפעמים "בא לנו" לעשות משהו ואנחנו נמנעים מזה
רק בגלל שאנשים אחרים מסביבנו לא יראו זאת בעין יפה. זה עשוי להיתפס כפשרה, כסוג של בגידה ב"מה שאני באמת". אבל זה לא תמיד כך. להיות חלק מחברה – גם זה צורך עמוק שטבוע בנו, וגם הוא טהור וחיובי מאד מאד. זה לא אומר שכל לחץ חברתי הוא חיובי. ממש לא. זו אחת הסיבות לכך שכל כך חשוב לחיות בחברת אנשים חיוביים ולהתרחק "מאדם רע ומחבר רע". אדם צריך למצוא איזון בין הדרישות שיש לחברה (הטובה) שהוא חי בה לבין הציפיות שיש לו מעצמו.
בקיצור, "להיות אני" זו משימה לא פשוטה. זה לא סתם להתנהג באופן אימפולסיבי, מהבטן. זה לברור את הנטיות הטובות מתוך השליליות, זה לשלב בין הקודים
שהחברה מכתיבה לנו לבין נטיותינו האישיות הפנימיות. זה להתגבר על לחץ חברתי ועל אי-נעימויות אחרות ולהעדיף את הדרך שאנו מאמינים שהיא הנכונה. מי שמתעלם מעולמו הפנימי הטוב והטהור מסתכן בכך שבמוקדם או במאוחר הוא יחוש תחושת ריקנות וחוסר סיפוק מעצמו.
כעת, אני רוצה לפנות לתסכול שהבעת בשאלתך: איך מצפים ממני שלא לנסות לעשות רושם על אנשים? הרי אני מאד רוצה שאנשים יאהבו ויעריכו אותי!
אז כדאי קודם להדגיש שהרצון לזכות באהבתם של הסובבים אותנו ובהערכתם הוא לגמרי טבעי ונורמלי. יש בזה אפילו משהו בריא, משום שאדם אכן זקוק לאהבה ולהערכה מאת האנשים הקרובים לו. אבל זה לא אומר שראוי לעשות כל דבר בשביל זה.
הנה כמה נקודות שכדאי לחשוב עליהן:
א. אם את "עושה הצגה" כדי שיאהבו ויעריכו אותך, תזכרי שגם אם אנשים יפנו כלפיך אהבה והערכה, לא אותך הם יאהבו אלא את הדמות הדמיונית שאת מציגה לפניהם. לאורך זמן לא תפיקי ממצב כזה קורת רוח. אדם צריך שיעריכו אותו כמו שהוא. וחוץ מזה, קשה לשמור על ההצגה לאורך זמן.
במוקדם או במאוחר תתגלי לעיניהם כפי שאת באמת, אז למה לא להתחיל כך כבר מההתחלה?
ב. אי אפשר לצפות שכולם יאהבו אותך. ככה זה. לכל אחד העדפות משלו, ויש שיאהבו אותך ויש שלא. אין סיבה שלא תמצאי אנשים שיאהבו אותך כפי שאת, ואם יש
אחרים שאוהבים אותך פחות, לא נורא.
ג. יש אנשים שבאופיים יותר תלויים בפירגון של אנשים אחרים כדי להרגיש בעלי ערך, ויש שפחות. אבל ככלל, ככל שאדם מכיר יותר בערך עצמו הוא זקוק פחות לפרגון של האחרים. לכן, אם תתרגלי להתבונן במעלותייך, אם תדעי מי את ומה תפקידך, מה כחך ומה ערכך העצמי, ובמיוחד אם תשקיעי מאמץ לפתח בתוכך מידות טובות ותעסקי בפעילות ערכית (למשל, בגמילות חסדים) סביר להניח שתחושי הרבה פחות לחץ לשנות את התנהגותך רק כדי לרצות אחרים.
ודבר אחרון: את לא לבד. רובנו לוקים בזה, במידה זו או אחרת, ומנסים לעתים להרשים אחרים. כל עוד לא משלימים עם זה ומנסים לשפר את הענין הזה אפשר בהחלט להיות מבסוט. כשלב ראשון כדאי לך לשים לב שלעולם לא תעשי דבר שתתביישי בו אחר כך, ולא תעשי שום דבר שאת יודעת שהוא רע.
אני מקוה שעזרתי לך,
ארי.
