יש לי מין ריקנות כזאת כבר כמה זמן..כאילו הכל נראה לי חומרני ואני רוצה באמת לעשות משהו! אני מסתכלת איך חברות שלי לחוצות מבגרויות ומבחנים ולי בא לצעוק עליהם! בזה אתן מתעסקות? למה זה חשוב בכלל? למה לכולם כל כך אכפת מהציון באיזה בוחן..למה השגרה בנויה ככה? למה יש כסף? למה לא כולם עושים מעשים טובים? מעשים מספקים? משהו באמת משמעותי, משהו חשוב..למה אני צריכה כל כך להשקיע באיזה בגרות בהיסטוריה ולא בלתרום, להתנדב! למה זה ככה? אני כבר כמה שבועות מסתובבת סביב עצמי בשאלות המסתכלות האלה ולא מבינה! בבקשה תעזרו לי..
שלום לך,
אני שמח לשמוע את רגשות הקודש שלך, הרגשות שגורמות לך לרצות כל היום רק לעסוק בעיסוקים חשובים, בעיסוקים טובים ותורמים, ולא בעיסוקי חול.
נקודת המבט שלך היא יפה, כי את אומרת, אם העיקר בעולם זה לעסוק במצוות אז מה אנחנו עושים כאן בכלל בבגרויות האלו, ובלימודים האלו, ובכסף הזה?
אני רוצה להתחיל דווקא מהתקיעות של ראש השנה, כן, אלו שהולכים לבית הכנסת בשביל לשמוע אותם בראש השנה, למה יש שברים ותרועה? למה לא הכל תקיעה? תקיעה נשמעת יותר ברורה ויותר קלה, אז למה מסבכים אותנו עם תרועות ושברים?
יותר מזה, התורה קוראת לראש השנה 'יום תרועה', ועם ישראל נקראים 'יודעי תרועה', למה לא מחליפים את התרועות האלו בתקיעה, 'יום תקיעה' או 'יודעי תקיעה' היה יכול להשמע טוב יותר בהקשר?
טוב, סיבכתי אותך עם שאלות של ראש השנה לפני פורים…
אבל יש בזה רעיון עמוק, התקיעה היא יותר פשוטה, ויותר ברורה, היא בלי בעיות ובלי סיבוכים, אולי היא גם באה לבטא את עבודת השם, שהיא תמה וזכה, בלי שום בעיות בעולם, עבודת השם בלי להזדקק לצרכים של פרנסה, בלי להצטרך להשקיע בבגרויות בהיסטוריה, או לנשואים עם ילדים בהאכלה של שני ילדים קטנים, ופיזור שלהם בגן, ולקיחה שלהם מהגן, והקשבה למורה שמדברת.
זו התרועה, הסיבוכים האלו, הבעיות האלו, התקיעות שיש בעולם, שעוצרות אותנו, ולא נותנות לנו להמשיך הכל באופן פשוט, לא הכל פשוט בעולם, לא הכל דבש, לא הכל תקיעה.
טוב, אבל ברור שעדיף תקיעה מתרועה? ברור שעדיף לנו להתעסק כל היום בדברים רוחניים, בלי הבעיות האלו של היום יום, בלי הסחות הדעת האלו מהמטרה העיקרית שלשמה אנו חיים?
התשובה היא חד משמעית: לא, העיקר זה התרועה לא התקיעה, העיקר זה 'אשרי העם יודעי תרועה', עם ישראל יודע איך להתנהג בתוך הבעיות של העולם, בתוך הסיבוכים של העולם, בתוך חיי היום יום המשמימים, ולהבין איך דווקא בתוכם נמצאת האלוקות, איך עושים את זה?
קודם כל עלינו להבין כי הקב"ה ברא אותנו בתוך העולם, בתוך עולם גשמי, בתוך עולם שבשביל להתשלב בו בצורה טובה אנחנו חייבים לעבוד, חייבים להקים משפחה, חייבים להשקיע הרבה זמן ומאמצים במשהו שנראה את פירותיו רק בעוד כמה וכמה שנים.
כן עדיף לחיות בעולם גם אוטופי שאין בו צרכים, ולהיות מלאכים. אבל על זה אמר האדמו"ר מקוצק: הקב"ה לא רוצה מלאכים, יש לו בשמיים מספיק, הוא רוצה בני אדם!
יש לנו צורך לעשות את הדברים הגשמיים, לעשות את מה שהעולם הגשמי מצריך אותנו לעשות, כדי להיות אנשים.
אז איפה אנחנו נהיים אנשים קדושים? במה אנחנו שונים מאחרים אם אנחנו עושים את אותם המעשים?
קודם כל אנחנו מבינים שלפני כל תרועה, לפני כל דבר חומרי, והתעסקות בחומר, ואחרי כל דבר כזה, עומדת 'תקיעה', עומד משהו רוחני עליון, יש לכל דבר שאנחנו עושים מטרה, יהיה זה הדבר הקטן ביותר, ויהיה זה הדבר החומרי ביותר, אם המטרה שלנו הכללית היא להתחבר דרכו לה', לחוות דרכו את הבריאה זה נותן לנו ערך שלא היה לנו ואין לאדם אחר שלא חווה את זה.
לדוגמא לגבי היסטוריה הרב צבי יהודה תמיד היה אומר שלימוד היסטוריה הוא מצווה! איזו מצוה? מצוות 'בינו שנות דור ודור' התורה מצווה עלינו ללמוד מה קרה בהיסטוריה כדי שנדע ללמוד ממנה, מה לעשות ומה לא לעשות, לראות איך העולם מתקדם ואיך ה' קידם אותו.
אולי אנחנו לא יכולים לראות את זה בכל פעם שאנחנו 'דוגרים' על חומר בהיסטוריה בנושא בית שני, או המזרח הרחוק במאה ה- 18, אבל יש לזה משמעות, זה לא סתם!
הרב קוק מבאר את הפסוק במשלי 'בכל דרכיך דעהו', שהכוונה שבכל דרך שבה אנחנו נמצאים, בכל דבר, ויראה חומרי ככל שיראה יש בו חיות, החיות שקיימת בו היא אלוקית, על מנת לחוש סיפוק והנאה, אנחנו יכולים לנסות לחיות אותו, או אפילו רק להבין שקיים בו משהו עמוק יותר, כך יש הסתברות וסיכוי שהדבר שבו אנו עוסקים (ואנו עוסקים בו ממילא, כי אנחנו צריכים) יפיק לנו גם תועלת רוחנית.
בקיצור שני דברים מבדילים אותנו בעיסוק בדברים החומריים: א. ההבנה שיש חשיבות לאדם באופן כללי בעיסוק במצוות ובדברי אלוקים. ב. ההבנה שיש חשיבות גם לעיסוק בחומר מתוך הבנה שגם בעיסוק הזה יש משהו אלוקי.
מצד שני ברור שאסור לנו להתבלבל, העיסוק בחומר הוא חומרי, כלומר, הוא לא מחליף עיסוקים רוחניים, והוא לא יכול לבא במקומם, העיסוק בדברים רוחניים, בתורה בתפילה או במצוות – גמילות חסדים והתנדבות, הוא חשוב מאוד, אך טבע העולם, שלא ניתן לעסוק בדברים האלה כל הזמן, רוב הזמן אנו עוסקים בעיסוק חומרי, אם מאילוצים של פרנסה, ואם מאילוצים של גידול ילדים.
זה דרך העולם, אם רק נשכיל לדעת להבין את הקדושה שקיימת בדברי החולין, נוכל להפיק מהחולין שלנו את המירב.
לפני שאני מסיים יש שאלה ממש דומה, שנענתה באתר, ואת מוזמנת להחכים גם ממנה:
http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=261174
בהצלחה
עקיבא
akivamakshivim@gmail.com
אני מצרף כאן מאמר של ר' חיים וידאל נחמד בנושא של 'בכל דרכיך דעהו' לפי השקפת הרב קוק:
וגם דבר תורה לט"ו בשבט בנושא של עיסוק בדברים שאנחנו לא רואים את תנובתם…:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=261259
