שאלות באמונה – על תפילה, מעמד האשה ועוד

שלום לך.
הרשי לי לברך אותך, עם היכנסך לעול מצוות. ולא, זה לא טעות. עברת את הגיל שבו מאכילים אותך, ואת קונה את מה שמוכרים לך, במשפחה, באולפנה או עם החברות. סיימת את השלב שבו את פועלת מכח ההרגל שמלוה אותך מגיל הגן, את הדחף של האינסטינקט הטבעי שמטשטש את היכולת להטיל ספק, ולחשוב. וסיימת אותו בהצלחה. איך אני יודע? כי סוף סוף את שואלת ונותנת ביקורת, כך שבאמת סתם ´להיות דוסית´ כבר קטן עלייך. את לא בגיל.

וכאן מתחילה החירות שלך. הכח לבחור באמת, לקבוע את העתיד שלך, בלי להיות חייבת לאף אחד, בלי הצורך לרצות מישהו או להוכיח את עצמך. זו רק את, מול האישיות שלך, שצריכה להסביר לעצמה את המשמעות שאת נמצאת כאן, בעולם שלנו. זו תקופה של חבלי לידה. של ניתוק מעולם מתוק ומוכר, אל הלא נודע. של חוסר יציבות ובהירות בנוגע למה שהולך להיות, עם קושי של פרידה מהעולם ההוא, שבו הכל היה פשוט ולא מסובך.

ואין תקופה נפלאה יותר, מאשר זו שאת עומדת בה, בדיוק עכשיו. כשניתנת לך ההזדמנות לראשונה לקחת אחריות, ולהחליט איך יראו החיים שלך. לתת דין וחשבון על כל מה שלמדת וידעת עד היום, ולעשות חושבים מחדש. עברת כבר את נקודת האל-חזור, ושוב אי אפשר להפטיר כאשתקד, כי הנשמה שלך לא תיתן לך מנוח. בצומת הדרכים הזו, ישנן רק שתי אפשרויות בגדול: האחת היא לברר בצורה כנה ופתוחה, את כל מושגי האמונה שלך, והתפיסה הרוחנית, ללמוד אותה לעומק, לערוך בה טיפול שורש, להציף את כל הקושיות, ולשדרג את השקפת העולם האמונית שלך. למשהו נקי יותר, כולל יותר, ונוגע יותר. משהו שתוכלי לתת בו אמון, שיוכל להנחות אותך כשאת מתלבטת, ולקבוע סדרי עדיפויות ושיקולים בכל דבר וענין. והשניה היא, לפתור את עצמך מעבודה מאומצת, לוותר, ולהתפתות לחיים קלים ונוחים שלא מחייבים אותך להיערכות מתמדת והתמודדות בלתי פוסקת עם שאלות קיומיות. לשכוח מהכל, לפתוח דף חדש, ולזרום עם זה.

קיבלת מתנה אדירה, ורק את תכריעי איך להשתמש בה. אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.

אני אתייחס בקצרה לשאלות שהעלית, בעיקר לפתוח כיוון חשיבה חדש. אני מעריך שאת נמצאת במקום כזה, שלא יכול להסתפק בתשובות נקודתיות כאלה או אחרות, אלא דורש עיסוק רחב ויסודי הרבה יותר. גם השאלות הספציפיות ששאלת דורשות מענה והתיחסות רחבה. ובכל זאת, אנסה לסלול קצת את הדרך..

א. התפילה היא בשבילנו, לא בשבילו. ה´ לא צריך את העולם הזה, וממש לא זקוק לאף אחד מאיתנו. התפילה שלנו לא מועילה ולא מורידה מבחינתו, ואין לה שום משמעות והשפעה אצלו. התפילה, כמו כל המצוות, הם כלים שה´ העניק לנו כדי ללטש את האישיות שלנו. לעשות אותנו לאנשים טובים יותר, עם עולם ערכים גבוה ומסודר, שמנחה את החיים שלנו.
התפילה נועדה להזכיר לנו, שלעולם הזה יש משמעות, ולכל פרט בו יש תפקיד. הבריאות, הפרנסה, והשלום לא נמצאים כאן באופן מקרי, והם גם לא העיקר. הם בסך הכל כלים, כדי לאפשר לנו למלא את המשימה שלנו כאן. ה´ הכין תכנית עבודה אישית שתפורה על כל אחד מאיתנו, כדי למלא איזשהו חיסרון שקיים בעולם, שרק את תוכלי למלא. כשאנחנו מבקשים בריאות מה´, ולא רק מהרופא, אנחנו אומרים לעצמנו מדי יום שה´ מנהל את עולמו, וגם את החיים שלי. וכשאני מפנים את התובנה הזו, שה´ מחלק כוחות לפי המשימות, אני גם זכאי לקבל אותם בפועל. בתפילה אנחנו מבינים שהצרכים הקיומיים הכי בסיסיים שלנו, הם לא רק תנאים לחיים נוחים, אלא מסגרת עבודה בסך הכל, למטרה הרבה יותר חשובה.
לא רק החיים הטובים, אלא גם החסרונות והצרות הם חלק מהעניין. כשקשה, וצריך להתגבר ולהתעלות, האישיות צועדת צעד אחד קדימה. הנסיונות והאתגרים שה´ שולח לנו, הם קרש קפיצה והזדמנות לגלות כוחות חבויים בנפש שעוד לא יצא לנו להכיר.
האמירה ´הכל מאת ה´´ היא בהחלט לא מדויקת, וזה לא המקום לעסוק בה בהרחבה. אבל הנקודה העיקרית לעניננו היא ש´ה´ לא עובד אצלנו, אלא אנחנו עובדים אצלו´. ה´ הוא לא כספומט, והתפילה היא לא כרטיס אשראי. גם מטרת העל של החיים שלנו היא לא נוחות לשמה, אלא רציפות של אתגרים והתעלות נפשית. לכן האמונה בה´ לא נועדה רק להנעים לנו את החיים, וכשזה לא קורה אנחנו עושים ברוגז. האמונה בה´ היא הכרזה של ייעוד ותכלית ערכית ורוחנית, שהמציאות הגשמית אמורה רק לשרת אותה, גם בדרכים שלא בהכרח מסתדרות עם הרצון הטבעי שלנו.

ב. לגבי הדתות האחרות, ההתייחסות היא כפולה:
1) האמונה של עם ישראל מבוססת על התגלות של ה´ אלינו, כשהוא מודיע לנו את רצונו בצורה ברורה וחד משמעית. האמונה של דתות אחרות מבוססת על פרי דמיונם, ואין שום קשר בינה לבין רצון ה´ האמיתי. ליתר דיוק, צריך להבחין בין ´אמונה´ ל´דת´. גם הדתות המאמינות באל אחד, מודות הן מתבססות על התגלות ה´ לעם ישראל, כך שהגרעין של האמונה במידה מסוימת שוה. אבל הדת – הביטוי המעשי של האמונה, אורח החיים הדתי, שונה בתכלית. אנחנו קיבלנו אותה כתורה מן השמים, והם המציאו אותה מעצמם.

2) הדת, כמו כל אידיאולוגיה, יכולה להיות דבר מאוד מסוכן. רוב האידיאולוגיות במהלך ההסטוריה, הביאו בעיקר אסונות וטרגדיות שהציפו את האנושות בדם וייסורים. גם לדתות, יש מטען אדיר של אנרגיות, שהתגלו כחומר נפץ קטלני. בשם רעיונות עילאיים, אפשר לעשות הכל, ולפרוץ את כל גדרות המוסר.
האמונה של עם ישראל מכריזה כי ´טוב ה´ לכל ורחמיו על כמעשיו´. הנחת העבודה היא, שה´ חפץ בטוב, והאמונה איננה סותרת את המוסר אלא מחזקת אותו. גם העובדה ההסטורית היא, שעם ישראל העניק לאנושות כולה את בשורת המוסר, וחולל מהפכה של ממש בהתנהלות של החברה כולה. אבל מי שבשם האמונה בה´, יוצא לשפוך דם נקיים, זה עלבון ושפלות לאמונה שלו. האמונה היא לא טריק כדי לזכות למעלה רוחנית או לאהבת ה´. האמונה היא התשתית לאורח חיים מוסרי ברמה הכי גבוהה שיש. מי שמשתמש באמונה כדי לפרוק את היצרים השפלים שלו, מטמא את האמונה ומשחית אותה.
זו גם אחת הסיבות, שאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות נרתעים כל כך מכל מה שמריח ´דתי´, כשהם רואים לאן זה יכול להוביל. לצערנו, טשטוש המושגים שבין דתות אחרות ליהדות גורם לבלבול הזה.

ג. אני לא יודע איך הגעת למסקנה ´שהתורה נועדה כביכול לגברים, והנשים הם רק בשביל להיות בצד ולעזור´. רוב מוחלט של המצוות שייכים באותה מדה לנשים כמו לגברים. יש רק קבוצה מצומצמת של ´מצוות עשה שהזמן גרמן´, שהנשים לא מצוות עליה, וגם בקבוצה הזו יש יוצאי דופן (מצות אכילת מצה, למשל). גם את המצוות האלה האשה יכולה לקיים אם היא רוצה, ולפי מנהג האשכנזים היא גם יכולה לברך עליהן. אז האשה נהנית מכל העולמות: היא גם יכולה לקיים אותן, והיא גם לא חייבת אם כרגע לא מתחשק לה. בנוסף, יש גם מצוות שמיוחדות לנשים, ואחת מהן – טהרת המשפחה – היא התשתית לטהרה של עם ישראל בכל הדורות. אחריות עצומה ונפלאה, להמשיך את השושלת מדור לדור, ולשמור על הקדושה המיוחדת של עם ישראל.

אז מה עם ´שלא עשני אשה´?
אין כאן חלוקת ציונים, אלא חלוקת תפקידים. השוני בין האיש לאשה, הוא לא המצאה של התורה, אלא קודם כל עובדה. המציאות, הפיזית והנפשית, מלמדת על אופי מהותי שונה בין האיש לאשה. האיש קצת מנוכר לרגש הטבעי, וכשיש לו התלבטויות הוא נאלץ לנתח ולהכריע בעזרת השכל הקר והמופשט. לאשה יש אינוטאיציה מפותחת, שיכולה לקלוע בול, בלי להסתבך יותר מדי. האיש חייב ליזום וליצור כדי להרגיש שהוא שווה, ולאשה יש סיפוק עצמי גם כשהיא מקבלת ומיישמת רעיונות של אחרים. אף אחד הוא לא יותר טוב מהשני, כי לכל אחד יש את המיוחדות שלו שחסרה לאחר. לכן הם גם צריכים להתחתן, כדי ליצור איזון והפריה הדדית, שיביאו אותם לשלימות משותפת.
בתפילה, כל אחד מודה לה´ על התפקיד שהוא ייעד לו. לא רק האיש, גם האשה מברכת בפה מלא על הנשיות שלה, ´שעשני כרצונו´. מה שקיבלתי זה טוב ונפלא, בדיוק כמו שה´ רצה.

ד. הצניעות היא לא בשביל הגברים, אלא בשביל הנשים. זה נכון, שאשה שלא לבושה בצניעות, גורמת גם נזקים לאחרים, אבל קודם כל היא מזיקה לעצמה. הצניעות נועדה להבחין בין עיקר לטפל, להעצים את האישיות ולא את החיצוניות. כשהגוף מושך יותר מידי תשומת לב, זו תעודת עניות לאשה שמעונינת בכך. אשה שמכבדת את עצמה, רוצה שיתייחסו אליה, ולא לגוף שלה. הלבוש משדר ומעביר מסר, איך האשה רואה את עצמה, מה חשוב בעיניה. ולא רק ברחוב, גם בחדרי חדרים, לא רק לנשים וגם לגברים, כשאף אחד לא רואה. בשביל לשמור על הפרופורציה הנכונה, ולא לתת חשיבות גדולה מדי ליופי שניתן לנו במתנה. כי העיקר היא המדות והמחשבות שתלויים רק בנו, ובידנו לשנות אותם ולהשפיע עליהם.

´אני מאוד אוהבת תאטרון ושירה וריקוד´. ב"ה, לא חסרות היום מסגרות ששם תוכלי להגשים את הרצונות והכישורים שלך. אני מניח שגם את מרגישה, שבנוכחות של גברים יש מעט מבוכה, ו´מה יחשבו עלי´ ו´האם אני אמצא חן´. באוירה נשית, זה הרבה יותר נקי, טבעי ופשוט, בלי פוזות ומחשבות מיותרות. כמו שיש נושאים שרק נשים יבינו, וכל מיני ניואנסים בהצגה שפשוט לא שייכים לגברים. ההפרדה בין המינים, מאפשרת לכל אחד לפתח ולהעצים את המיוחדות שלו באוירה משוחררת וטבעית, בלי הפרעות ומחשבות מיותרות. אם את אוהבת, אין שום סיבה שתוותרי. את גם צריכה את זה לעצמך.

אני מאחל לך, שלעולם לא תפסיקי לשאול,
כי כל שאלה נוספת פותחת ומרחיבה את הלב,
לעומקים חדשים שעדיין לא הכרת.
בהצלחה,
אבישי batelam@gmail.com

נ.ב
אני ממליץ לך על האתר של מכון מאיר, שיש בו ארכיון שיעורים עצום, בכל הנושאים ובכל הסגנונות, והוא גם גדל מדי יום. אני בטוח שתמצאי שם משהו שיעניין אותך וידבר אלייך. זה גם יכול לעשות חשק, ללימוד עצמי מסודר.