שיפוטיות…

שלום לך שואל יקר!
השאלה שאתה שואל הינה עיקרית וחשובה מאוד.
לעניות דעתי, עצם השאלה מעידה על רצון לדון לכף זכות, והרצון להגיע למדרגה זו הוא כבר דבר עצום בדרך לרכישת מידה חשובה זו.
בנוסף, עצם השאלה הזו מעידה על מודעות שיש בך לכך שזה לא נכון למדוד בני אדם לפי מראם החיצוני. שהחיצוניות אינה משקפת את האמת על אנשים. החיצוניות היא המכשול שלנו, בני האדם, הניסיון שלנו, בדרך לגילוי האמת, לגילוי הפנימיות.
אתה מגדיר זאת כ"בעיה נוראית" ועצם ההגדרה הזו, התחושה הזו, מעידה על דרגה גבוהה!! אנשים אחרים ככל לו היו מגדירים זאת כבעיה, ובטח שלא היו מגדירים זאת כ"בעיה נוראית".
שאלתך מזכירה לי סיפור אמיתי.
בישיבת "הסדר" אחת, היה בחור ירא שמיים, רציני. יום אחד הבחור התחיל ללבוש מכנסי שרוול.
(אלו הם מכנסיים מבד דק, והן רחבות יותר) כמה חברה´ מהישיבה דיברו על כך שכנראה "הבחור מדרדר…"
יום אחד כמה חברה´ ניגשו אליו לשאול מה פשר השינוי, הבחור השיב להם תשובה קצרה ועניינית בלי לפרט יותר מידי, משהו בסגנון ´ככה נוח לי´. וכך המשיכו להם הלחשושים בישיבה אודות הבחור ש"מדרדר"…
יום אחד פגש אותו אחד הבחורים בישיבה, כשהוא יושב מאחורי חדר האוכל, מבודד ועצוב.
הוא ניגש אליו ושאל אותו מה קרה. ואז הבחור סיפר את האמת מאחורי מכנסי השרוול. מתברר שכמה חודשים לפני כן, אביו של אותו בחור, פשט את הרגל בעבודתו. משפחתו נכנסה לחובות גדולים מאוד, כך שלא התאפשר להם לקנות מכנסיים מכובדים יותר, כיוון שהן יקרים יותר. מכנסי השרוול הנם זולים מאוד. הבחור הוסיף שהוא לא רצה לספר מה באמת קרה, כי משפחתו מעדיפה לשמור על העניין בסוד בלי לעורר תשומת לב מיוחדת…
החיצוניות של בני האדם יכולה להטעות ולבלבל אותנו מאוד. צריך להיות רגישים מאוד וענווים מאוד בכדי לא ליפול במעטפת החיצוניות.
אני זוכרת שמאז ששמעתי את הסיפור הזה, התחדדה אצלי המחשבה, עד כמה הראיה שלנו כ"כ מצומצמת, ראיה כ"כ חיצונית. כמה אנחנו מפספסים אנשים גדולים בראייתנו זו…
אני מאוד מעריכה רת הרצון שלך, אתה רוצה לדון לכף זכות, וזה העיקר!! עצם הרצון הוא באמת כבר חצי דרך, ואולי אף יותר.
להרבה אנשים אין בכלל שאיפה כזאת, ולך יש! אשרייך!!!
כעת, אני מציעה לך פשוט לנסות להמשיך וללכת עם האמת שלך, להמשיך לחפש ולהשתדל לדון לכף זכות.
אתה יכול לנסות לקבוע לך כל יום שעה או שעתיים בהם אתה משתדל מאוד לחשוב חיובי על אנשים. שהעניין הזה יהיה לך במודעות גדולה יותר באותם שעות.
בכדי לדון לכף זכות באמת, צריך להשתדל הרבה, זו
עבודה לכל החיים. אני מציעה לך אולי לנסות לכתוב לעצמך את המשפט הזה על הארון בחדר, או במקום בולט אחר שיהיה לך לתזכורת קבועה.
"הווי דן את כל האדם לכף זכות".
מסופר אפילו על שמואל הנביא שהלך להמליך את דוד המלך, בתחילה הוא חשב שאחד מאחי דוד הוא הראוי להמשך למלך. ומדוע חשב זאת? בגלל מראהו החיצוני. ואז אמר לו הקב"ה- שלא בו הוא בחור, "כי האדם יראה לעיניים וה´ יראה ללבב". אנחנו בני האדם רואים את האדם ואת העולם בצורה חיצונית, אבל מתפקידנו לשכלל את הראיה הפנימית.
אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לחידוד הראיה הפנימית הזאת, היא דרך עבודת המידות.
דרך הענווה, הצניעות, האמונה, העין הטובה. כשנשתדל לשכלל מידותינו, אני מאמינה שנזכה לאט לאט להשתפר ולהתקדם גם בעניין זה, של לדון כל אדם לכף זכות.
ועוד נקודה משמעותית, כשאתה רואה מישהו עם כיפה קטנה או בלי ציצית, תנסה לחשוב על כך שייתכן מאוד שהתנאים ההתחלתיים שלו בחיים היו הרבה יותר נמוכים משלך. לדוג´- פעם חשבתי שכל הבחורות ששמות כיסוי ראש שבו חצי מהשיער בחוץ, הם כנראה "חפיפניקיות", חלילה.
מאז שהתחתנה חברה טובה שלי, ששמה כיסוי ראש מסוג כזה הבנתי שטעיתי. שהייתי שיפוטית וביקורתית ולא דנתי לכף זכות.. ומה גרם לי להבין שטעיתי?
אמה של חברה זו איננה הולכת עם כיסוי ראש, אחותה הנשואה לא הולכת, וכך גם גיסותיה. משפחתה כולה לא מבינה בכלל מדוע צריך ללכת עם כיסוי ראש, זה נשמע להם "לא רלוונטי". הם ניסו לשכנע אותה בכל דרך אפשרית שלא תלך עם כיסוי.
ובכל זאת, חברתי היקרה, הלכה כנגד כל משפחתה, כנגד דעתם של כל הסובבים אותה!!
הלכה עם האמת שלה, והשתמשה בכוחות נפש רבים, בהקרבה עצומה בשביל לקיים מצווה חשובה זו.
אני חושבת שישנם בנות אחרות ששמות אפילו כיסוי ראש מלא, אך רמת המסירות נפש שהם עשו עבור זה נמוכה מזו של חברה שלי, מכיוון שעניין הכיסוי ראש היה טבעי עבורן ופשוט הרבה יותר, כך שלא דרש כוחות נפש כ"כ עצומים. חברתי ספגה המון ביקורת מצד משפחתה, ובכל זאת לא ויתרה!!
מאז, הבנתי ששפיטה כזו, לפי גודל הכיסוי, או לפי גודל הכיפה והציצית היא פשוט לא נכונה, כי לכל אדם יש נקודת פתיחה שונה בחיים שלו.
יש אדם שחונך בבית שבו כולם הולכים בציצית וכולם חובשים כיפה גדולה, ויש אדם שנולד בבית שבו הולכים בכיפה רק בביהכנ"ס, וציצית שמים רק בימים נוראים… כך שמצד האמת פשוט אי אפשר להשוות בין אנשים ולקטלג אותם לפי גודל הכיפה, כי זה פשוט לא נכון. ייתכן שזה ששם כיפה קטנה סופג הרבה יותר ביקורת, או עושה זאת בהרבה יותר עמל פנימי מאשר זה ששם כיפה גדולה בטבעיות ובלי מאמץ, כי כך הורגל בבית..
נקודה אחרונה וחשובה, אם אתה נמצא במצב שבו אתה מרגיש שאתה פשוט לא מסוגל לדון לכף זכות, תנסה לזכור באותו רגע, שאנו מצווים לדון לכף זכות, לא בגלל האדם עצמו אותו אנו דנים, אלא כי כך ה´ ציווה אותנו- לדון לכף זכות. זוהי מצווה שלנו, שאינה תלויה באדם אותו אנו דנים.
וכן, אני מאמינה שכמו כל דבר בחיים, ככל שנתאמן בכך יותר, ככל שנשתדל ונתאמץ בכך, יהיה לנו בע"ה יותר קל לעשות זאת, בפעמים הבאות.
לסיום, אני מחזקת את ידך על עצם השאלה!
יהי רצון שתזכה להמשיך לגדול, להתחזק ולחזק!
אור, ברכה ושמחה בכל מעשה ידייך,
ואם תרצה לכל תהייה ומחשבה, אנחנו פה.
אודליה-חברים מקשיבים.
odelyaf@walla.com