בתחילת מסכת עבודה זרה מופיע מדרש שמתאר את אומות העולם שבאות לפני הקב"ה לקבל שכר, כשם שעם ישראל מקבל שכר על שמירת התורה והמצוות.
".. אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?
אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי – ו[סוכה] שמה, לכו ועשו אותה"..
בהמשך הגמרא, מסופר שגם במצווה זו אומות העולם לא עומדים, וכאשר נהיה להם חם הם [בועטים בסוכה] ויוצאים ממנה.
אך נשאלת השאלה – מדוע סוכה נקראת 'מצווה [קלה]'?
הגמרא שם כבר שואלת שאלה זו ועונה – משום ש[אין בה חסרון כיס].
כלומר: שכדי לצאת ידי חובת מצוות סוכה, אין צורך בהוצאות כספיות גבוהות.
הסבר נוסף שאפשר אולי גם לומר, ש'קלה' הכוונה במשמעות של '[קלת ערך]'.
כלומר שמצוות סוכה נתפסת כ[מצווה לא חשובה ולא "מצווה אמיתית"].
שהרי מה בסך הכל צריך לעשות במצוות סוכה? [כלום!] לאכול. לשתות ולישון.
אין בזה שום דבר שדורש מהאדם מאמץ מיוחד או קושי שיוצא מגדר הרגיל.
יום כיפור למשל נתפס כיום מאוד קדוש.
יש בו צום וכל היום מתפללים.
כלומר: ישנה תפיסה אנושית, שסוברת שקדושה ורוחניות נמצאים [רק במקום שיש חסרון של החיים הטבעיים]!
כנגד תפיסה זו אומר [רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי] [ב. נ]:
"וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים"
כלומר: שבזמני השמחה בשבתות וחגים מתקרבים אל ה' [לא פחות] מאשר בימי צום ותענית!
וכן מבאר [האדמו"ר מסוכוטשוב בהקדמתו לספר 'אגלי טל']:
"שעיקר לימוד התורה הוא דווקא [הלימוד בשמח]ה – "ומדי דברי בו, זכור אזכור"
מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה,
אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם.
[ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו.
ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה]."
וכן מבאר הרב קוק באורות התורה [ט. י]:
"כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא – דא
