תפסיקו להתעסק רק ב"בינו לבינה"!

שלום גל! מה שלומך אחי?
התפעלתי ממה שכתבת. התפעלתי מבקשת האמת, ומכל הדברים הנכונים והאמיתיים שמהווים את נקודת המוצא שממנה יצאת.
הייתי רוצה לבקש קודם כל שתראה כל מה שאכתוב כאן כדיון משותף. אני אכתוב את דעתי (אולי כמוך, גם קצת בחריפות…) ואשמח מאוד אם תחזור אלי.

נתחיל מהתחלה.
היהדות אינה סותרת את המיניות. לא רק שהיא לא סותרת, היא נותנת לה מקום מרכזי מאוד.
היא מרוממת אותה, שה"מיניות" לא תישאר רק במסגרת של חיים של תאוות בהמיות, אלא נותנת לה משמעות הרבה יותר עמוקה.
לפי היהדות, הקשר בין איש לאשה הוא הקשר העמוק ביותר שקיים בעולם. עמוק עד כדי כך שנמשל אליו הקשר בין עם ישראל לאלוקים. עד כדי כך שאמרו חכמים שמי שאינו נשוי אינו נחשב אדם, כלומר הוא רחוק מאוד מלמצות את עצמו, ועוד ביטויים דומים.
[בתוך חיי הנישואין] כל המרבה בגילוי אהבה וחיבה הרי זה משובח, וכל הממעט בהם הרי זה שוטה. כל המרבה בלרומם את גילויי האהבה לגילויים שנוגעים באישיות הפנימית ולא מסתפקים בגוף, הרי זה נהדר. וכל ההופך את גילויי האהבה לגילויי תאווה בהמית, הרי זה טועה.
אני רוצה להעתיק לך משהו מתוך מאמר המתפרסם באתר. אני מבקש להתנצל מראש אם זה קצת ארוך, פשוט העניין באמת מהותי וכמי שלומד באוניברסיטה אתה ודאי יודע שדברים רציניים לא ניתנים תמיד להסבר בשתי שורות.

אנשים שואלים:
האם התורה איננה נגד האהבה?
האם היא לא מגבילה וחוסמת כל הזמן את הזרימה הטבעית, את היצר החי שבאדם?

התשובה היא: [בהחלט לא!]
התורה פשוט מתייחסת לאהבה כמו שראוי לה.
כלומר, [ברצינות].

לְמַה הכוונה?
כשהתורה מתארת את בריאת האדם היא כותבת "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, [זכר ונקבה ברא אותם… ויקרא את שמם אדם ביום היבראם]" (בראשית א,כו , ה,ב). התורה רואה את האיש והאישה כאחדות אורגנית אחת. [נשמה אחת שמופיעה בשני גופות נפרדים] ('אהבה' בגימטריה 'אחד'). כשאדם מחפש לו אישה (ולהפך), הוא לא מחפש לו רק מישהי שתהיה שותפה איתו בניהול הבית וגידול הילדים, מישהי שנעים לו לדבר איתה ולהסתכל עליה – הוא מחפש את [החצי השני של נשמתו]. שאבד לו לפני שנים, ורק כשימצא אותו יחזור להיקרא באמת 'אדם'. הדבר הראשון שהתורה מספרת על אברהם אבינו, אבי האומה, עוד לפני שמתארת את הפנייה של אלוקים אליו "לך לך מארצך" – זה שהוא… [התחתן] (בראשית יא, כט). התורה מחנכת אותנו לאהבה אמיתית, שְלֵמה, טוטאלית. היא נגד חלקיות ובינוניות, וגורסת שבנושא הזה צריך 'ללכת על כל הקופה'. לא להסתפק במשחקי ילדים, ריגושים רגעיים ואשליות, אלא בדבר האמיתי. לא פחות. [שהאישה שלך היא היחידה בעולם בשבילךָ, והאיש שלך הוא הגבר היחיד בעולם בשבילךְ]. ובמסגרת זו אתם מתחייבים זה לזו לנאמנות מוחלטת. לכל החיים, בכל המצבים (גם כשהיא תהיה בהריון, וגם כשאתה תהיה חולה וזקן). בלי השוואות, בלי פזילות, בלי לפזר את הכוחות ואת האהבה שלכם לאנשים אחרים.

בעולם המערבי לעומת זאת. היחס שונה לגמרי.
קליל. פתוח. מזלזל.
אומנם בעת הנישואים החתן מכריז באוזני כלתו שהוא לוקח אותה לאישה "עד שהמוות יפריד בינינו", אבל בינינו- ברור לכל מהי הכוונה האמיתית- "עד שאמצא מישהי מושכת ומעניינת יותר". אין בעיה ללחוץ יד או לנשק (מתוך 'ידידות' כמובן…) אישה אחרת. אין מניעה לרקוד במסיבה עם מישהי שהיא לא אשתך החוקית או לנהל איתה שיחות נפש עמוקות אל תוך הלילה.
ומה יישאר בשביל אשתך? האם שמרת לה משהו ש[לא נתת לאף אחת אחרת?]
מעולם לא הבנתי את הנשים הללו שמוכנות ללכת יחד עם בעליהן לחוף מעורב. מה לכל הרוחות הן חושבות לעצמן שהוא יעשה שם? ינהל שיחות פילוסופיות עם המציל? יאסוף צדפים? יבנה ארמון בחול? לא! הוא יישב שם על החוף והעיניים שלו יעבדו כמו וישרים סוקרות את ה'סחורה' שמסתובבת שם. וכשאחר כך תחזרו הביתה הוא ישטוף את החול מכפות הרגליים, אבל הבעיה היא שאת המוח אי אפשר לשטוף. ולא יעזור שום דבר. הוא ייעשה [השוואות] בין מה שהוא ראה על החוף לבין מה שיש לו בבית. ואם את לא במקרה איזו דוגמנית צמרת (ואת לא…) אז בתחרות הזו את הולכת להפסיד! וגם לו יצויר, גברתי, שהיית מנצחת, את כבר [לא האישה היחידה שלו]. כי גם כשהוא איתך, [הוא לא איתך לגמרי]. הראש שלו מלא בעוד דברים אחרים שהוא ראה (וחשוב להבהיר: כל המשפטים האחרונים נכונים על האישה כשם שהם נכונים על האיש. וכשם שהם נכונים על מי שהולך לחוף מעורב, כך הם נכונים על מי שצופה בדברים מסוימים בטלוויזיה, בקולנוע או בעיתונים).
כשהתורה מדברת על החיבור בין איש לאישה היא משתמשת בשורש ד.ב.ק ("ודבק באשתו"). חיבור טוטאלי, שלם, ששום דבר לא מפריד ביניהם.

דוקא בגלל שהקשר בין איש לאשה הוא עניין כל כך מהותי ביהדות, עד כדי כך שאמרו חכמים שמי שאין לו אשה אינו נקרא אדם, דוקא בגלל החשיבות שהיהדות נותנת לחיי הנישואין, ולאהבה האמיתית והייחודית שבין איש לאשתו, היא שומרת עליה מכל משמר. וזהו עניין הנגיעה. נגיעה קטנה יכולה להפוך מהר מאוד לדברים הרבה יותר חמורים, ולהריסת התא המשפחתי.

אחד הדברים הבעייתיים באהבות נעורים הוא שהן פשוט [לא רציניות]. חלקיות, זמניות, משמשות הרבה לסיפוק צרכים אישיים (חברתיים, נפשיים, מיניים) בלי שום אחריות אמיתית כלפי הצד השני. וכלפי זה אומרת התורה -אין אהבה בלי מחויבות ובלי אחריות!

תגידו- "מה זה משנה? אז עכשיו נהיה חברים ('הרי גם היא רוצה את זה') ומקסימום יום אחד ניפרד כידידים ונמשיך הלאה את חיינו?"
לא ולא!
נשתמש שוב בדימוי של [דבק] שהזכרנו קודם. אם תיקח חתיכת דבק (סלוטייפ) ותנסה להדביק אותו. פעם ראשונה ושנייה זה תופס. שלישית זה קצת חלש. רביעי זה כבר נושר בכל רוח מצויה. יום אחד תפגוש (או תפגשי…) בעז"ה את בחירת ליבך. האישה שאיתה תכרות ברית לנצח ותבלה את רוב החיים ביחד (50, 60 שנה!!!). ריבונו של עולם נתן לשניכם הרבה 'כוחות של דבק' שיוכלו לחבר אתכם ולאחד אתכם ליישות אחת בבוא היום. כוחות נפשיים וגופניים. אם תבזבז את כולם היום על כל מיני נשים אחרות, מה יישאר לך לדבר האמיתי?
הניסיון מראה שברוב המוחלט של המקרים אהבות נעורים [לא מחזיקות מעמד]. גְדֵלִים, משתנים, כל אחד תופס לו את הכיוון שלו. מה שהתאים לך היום, לא בהכרח יתאים בעוד חצי שנה, שלא לדבר על שלוש שנים. זה השלב בו כל אחד בונה ומעצב את האישיות שלו. קשר כזה רק מסבך ומבלבל ברגע המכריע הזה.
נוסף לכך זה עלול לגרור השוואות לא הוגנות בין צורת הקשר הזו לקשר הזוגי שיהיה בע"ה בבוא היום- עכשיו זה קשר נעים ונחמד של בילויים, שיחות לא מחייבות, צחוקים. בעתיד זה יהיה קשר שכולל גם רגעים לא קלים (למשל: לתמוך ולהקשיב לאשתך כשהיא מצוברחת כי היה לה יום קשה בעבודה או שהיא לא מרגישה טוב, לעזור לה כשהיא בהריון או אחרי לידה ולא נראית במיטבה). מי שהתרגל לקשר בסגנון הראשון תמיד ייזכר בערגה בחברות הנעימה מגיל 15. 'אוי, כמה חבל שאשתי לא כזו…'.
האם זה הוגן? האם זה נכון?
באיזה סוג של קשר אתה בוחר? איך אתה רוצה לנהל את חיי האהבה שלך? האם הנגיעה תהיה בסך הכול [מפגש בין שתי חתיכות בשר], או מפגש עמוק בין [שתי נשמות אוהבות] שמבטאות קשר אמיתי, שמתחיל ממקור עליון ונשגב – מחיבור בין שתי נשמות, וחודר עד לעמקי תחתיות – איחוד הבשר? האם אתה מעוניין בקשר עמוק ואיכותי מלא בעוצמות וטעון באנרגיות או שתתרגל לקשרים שטחיים המרפרפים על פני השטח ומנסים למצוא נחמתם בריגושים גופניים חסרי עומק?

[עד כאן מתוך המאמר] – עם תוספת קטנה – והקישור המלא שלו הוא:
https://www.kipa.co.il/kids/show.asp?id=4233

התרבות המערבית הרסה את מושג המשפחה. אין שום מחוייבות, אין תא משפחתי, יש כל כך הרבה ילדים שלא זכו לגדול במשפחה נורמלית עם אבא ואמא. כל כך הרבה ילדים שלא זכו לגדול במשפחה שבה ההורים אוהבים באמת אחד את השני וקשורים באמת אחד לשני, לא רק דרך ההנאות של כל אחד. אין לי הסבר אחר לתופעת הגירושין הגואה מלבד ההסבר שהנישואים בנויים מראש על ההנאה האישית.
ליצרים יש תפקיד בבניין העולם, אבל כשלא שמים להם גבולות – הם נהפכים להיות מהרסי העולם. הם הופכים את האדם מאישיות לחפץ, הם גורמים לסיפורי זוועה עליהם אנחנו שומעים מידי יום ביומו והפסקנו לשים אליהם לב, הם גורמים למחיקת האהבה האמיתית בין בני זוג.
שלא תבין לא נכון. ליצר המשיכה בין איש לאשה יש תפקיד והוא דבר טוב וחיובי כשהוא מהווה חלק ממערכת כוללת של קשר, עמוקה ונוגעת בכל רבדי האישיות. אבל כשהקשר הזה הוא העיקר – הרי זה המתכון להרס, כמו שאזנינו שומעות לצערי הגדול בעשרות השנים האחרונות (לפחות).
נכון, יש הרבה שאצלם לא יקרה כלום. אבל אנחנו שואפים תמיד ל[חשיבה מערכתית]. למה הדבר דומה? לצבא למשל. יש הרבה כללים שבמבט פרטי ונקודתי הם יכולים להיות מיותרים, אבל במבט כולל, מבט מערכתי, ברור שבלעדם הצבא יתפרק. כך גם כאן, גם אם למאה אנשים לא יקרה כלום, מספיק שלאדם אחד יקרה משהו. מלבד זאת, כמעט אצל כולם גרמה התרבות המערבית לזילות ולשחיקה בכל היחס לאהבה אמיתית, פנימית, אהבה אמיתית בין אדם לאדם ולא בין בשר לבשר.

[שאלת גם למה מתייחסים לזה כל כך הרבה בתנועות הנוער?] קודם כל, בהחלט לא הייתי אומר שזה הנושא היחיד שמתעסקים בו, ב"ה יש הרבה דברים טובים שעושים, של עזרה לקהילה ועוד. הרוב המוחלט של הפעולות מוקדש לעניינים אחרים. כאן באתר חלוקת הסרגלים היא לפי שכיחות השאלות בכל נושא, וכשיש נושא עם הרבה שאלות מוקדש לו סרגל מיוחד. העובדה שהנוער שואל כל כך הרבה על הנושא מוכיחה שהוא מרגיש בתוך תוכו שבתרבות המערבית יש משהו מזוייף. מצד שני, נכון שאנחנו מתייחסים [גם] לנושא הזה. המציאות היום שבה התרבות המערבית כל כך שטופה במיניות (אתה יכול לראות את זה בחצי מהפרסומות בערך), גורמת לכך שאנחנו חייבים להתייחס לכך, אחרת – הפקרנו את השטח, והשארנו את הנוער חשוף רק להשפעות שליליות (לדעתנו, אתה לא חייב להסכים עם ההגדרה הזו כמובן).

[ומה כל כך נורא בלתת נשיקה לילדים בבית הכנסת?] זה שייך לנושא אחר לחלוטין. קודם כל נקדים, שלתת נשיקה לילדים זה דבר חשוב מאוד, זה חלק מקשר תקין ובריא בין הורים לילדים. העובדה שלא עושים את זה בבית הכנסת אינה מחמת "קנאותו" של אלוקים. יש עיקרון פשוט שאומר שכמו שאנחנו מתייחסים למלך, כך אנחנו מתייחסים לאלוקים – פשוט כדי להחדיר לעצמנו מי זה אלוקים, וכדי לחיות את זה (בסוגריים, אלוקים הוא גם אבא שלנו שאוהב אותנו, אבל זה עניין אחר). כמו שאתה לא תנשק ילד קטן כשתבוא לבקר את הנשיא, לא כי הנשיא קנאי אלא בגלל ש[אתה רוצה] לכבד את הנשיא, ככה גם כאן. אנחנו רוצים לכבד את אלוקים, שנותן לנו את החיים כל רגע ורגע, ולכן כשאנחנו נמצאים בבית כנסת שנחשב כמו "בית אלוקים", אנחנו מתרכזים בקשר איתו, ולא בקשר אנושי. אפילו לא עם הילדים, כי בבית הכנסת כולנו נדבקים במקור כל הטוב והשפע בעולם, במי שנותן גם לנו וגם לילדים שלנו לחיות. [לא אלוקים קנאי, אנחנו קנאים לאהבתו.]
גל! אני אשמח אם תחזור אלי לאימייל המצורף למטה, או דרך האתר. אני בטוח שיש לך מה לומר לי, ומן הסתם אתה אינך מסכים לכל מה שכתבתי, ואני אשמח לשמוע (אגב, אני אוהב שכותבים לי בחריפות – בתנאי שלא כותבים כדי לעצבן, אלא כדי לתאר מה מרגישים, כמו שאתה כתבת). רק דע לך שבאמת התרשמתי מאוד מדבריך הכנים, ואני אשמח אם נוכל דרך האתר לקיים דו שיח מפרה, שבו כל אחד ילמד מהשני.
יש כאן מאמר נוסף, אם תרצה (ואם לא נמאסתי עליך…)
https://www.kipa.co.il/education/show.asp?id=3705
שיהיה לך חיים טובים ושמחים,
יעקב,
yaakov@kipa.co.il