אז למה אני פה בעצם??

לק"י

שלום לך נטע!
ב"ה השאלה היתה מובנית. לא רק בעברית אלא גם מה שמפריע לך.
ותכל´ס, זה ברור שזה מפריע.
מצד אחד אנחנו רוצים לחיות ורק "על כרחך אתה מת" ומצד שני אנחנו גם רוצים לממש את תפקידנו בעולם.
בשביל לענות על זה נחזור צעד אחד אחורה ומשם בעזהי"ת נתקדם כמה צעדים קדימה.

[החיים והמוות]
כמו שעלה ממה שכתבת, כח החיים הוא כח טבעי בנו. זה כח חזק שגם מניע אותנו במה שאנחנו עושים.
אבל, השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה.
יש ב"ה בנו אנשים שמקדשים שם שמים ועושים את רצון ה´ ויש גם בנו אנשים שחוטאים פה ושם. יש גם אנשים שהם רשעים.
רשעים שהקב"ה גם מעניש. יתכן שבאמת הם מממשים את תפקידם בעולם אבל, היא נעשית בצורה שאיננה טובה.
אמנם, תמיד מביאים את פרעה ובני ישראל כדוגמא שכן פרעה עינה את בני ישראל וזה כבר יותר ממה שהיה צריך, אבל, לא חייבים ללכת עד לפרעה. יש גם מקרים נוספים.
זה מצד אחד.
מצד שני, יש גם רבנים שמסופר עליהם שעם הזמן לקחו עליהם עוד ועוד תפקידים בעולם. יתכן וזה משהו שהיה מיועד להם מראש אבל, עצם המקום הזה מראה על רצון להמשיך לבנות וזה חלק מהחיות שבהם.
חיות שגם ממשיכה אחרי שהם נפטרים.
מה שהוא עושה ומשפיע בעולם ממשיך גם אחרי שהגוף אינו. זה אגב חלק מהענין של "אמר ר´ יוחנן משום ר´ שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (בכורות דף לא ע"ב).

הרבה פעמים אנחנו נוטים להסתכל על החיים כמה שהגוף מרגיש והמוות כשהגוף כבר לא מסוגל להרגיש.
אבל, האמת, זה אולי משהו שנכון לגבי בהמה. באדם יש משהו שהוא נוסף. יש בו את הנשמה. יש בו גם שכל.
לכן, אנחנו צריכים להסתכל על זה גם לפי הגדרים האלה.
כשאדם משתמש בשכלו, כשהוא מתפתח, כשהוא נבנה ובונה, כשהוא מתקן עולם יש בו צד של חיים. זה גם מה שצדיקים עושים.
לעומת זאת, מי שמשתמש עם שכלו ופוגע בהתקדמות העולם הוא רשע וגם בחייו הגמרא כותב שהוא קרוי מת.
אז אמנם, באמת הגוף על כרחו חי ועל כרחו מת אבל בחיות שלנו יש גם את המימד של הנשמה ומה שהיא עושה בעולם.

אז יש לנו תכלית שבשבילה אנחנו חיים והיא גם יכולה להמשיך ולהיות גם אחרי שהגוף כבר אינו.
לכן, גם אם אנו ממלאים את תפקידנו אנחנו לא מתים אלא אנחנו חיים. זה לאו בהכרח בתוך הגוף אבל, אנחנו חיים.

ברור שגם אחרי שקוראים את התשובה יש עדין "שחקן" שעדין משפיע בתוך השאלה.

[מה הלאה?]
לאותו "שחקן" קוראים פחד. פחד מלא נודע.
גם זה, כמו הרצון לחיות, הוא דבר טבעי.
הענין הוא שאם נחשוב על המקום בו נהיה אם באמת נחיה. אם באמת נזכה למלא את תפקידנו נאמנה ולקדש שם שמים ולגאול את העולם (ולא, לא צריך לפחד ממחשבה כזו שבמעשנו אנחנו גואלים את העולם ומתקנים אותו) אז אנחנו גם נהיה קרובים ודבקים בה´.
זה בא ביחד.
אחרי שהגוף כבר אינו מסופר בגמרא "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות דף י"ז ע"א).
אז אמנם אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק אומר אבל, באמירה הזו יש משהו שאולי נותן לנו להיות רגועים.

מקווה שהדברים קצת עשו סדר בראש.
אפשר תמיד לברר ולשאול עוד בשמחה.
הרבה הצלחה ושנזכה כולנו למלא את תפקידנו,
נתנאל
netanelweil@gmail.com