קראתי המון מאמרים בנושא: כמה חשוב לכוון בק"ש, בברכהמ"ז, בעמידה ובכלל בתפילות וברכות. אבל פשוט קשה לי (ואני בטוחה שלא רק לי) לכוון בכל מילה, ובכלל להתרכז דקה שלמה בלי לחשוב על ה–כל, חוץ מה-ברכהתפילה. כיצד אפשר להתנתק למספר דקות בלי לחשוב על דברים אחרים? האם זה ניתן בעידן ההיי-טק? תודה מראש, וישר כח על עבודת הקודש, הילה, נהריה.
שלום לך,
ראשית, ישר כח על העלאת הנושא החשוב, שאכן כולנו צריכים בו חיזוק.
אתייחס תחילה למספר דרכים מעשיות שיכולות לשפר את הכוונה, ואח"כ אוסיף מספר דברים.
א. לחשוב לפני שמדברים: הסיבה המרכזית שקשה לכוון בשעת התפילה היא שלא חושבים עליהם לפני כן. כאשר 'נוחתים' לאמירת מילות התפילה מתוך עיסוקי העולם, הפה כבר עסוק בדיבור, ואין פנאי למחשבה. לכן, כדאי מאוד להקדיש זמן קצר (אפילו פחות מדקה) לפני התפילה, לחשוב לפני מי אנו מתכוונים לעמוד ומה אנו מבקשים לומר (או ללמוד באופן קבוע בספר העוסק בתפילה, כמו "אורות התפילה" לרב קוק), ואז יכולת הכוונה תשתפר בע"ה מאוד. באופן דומה ניתן לחשוב מספר שניות לפני כל אמירת ברכה בתפילת שמונה עשרה על מה אנחנו מתכוונים לבקש (מניסיון – זה מקל הרבה יותר על הכוונה).
ב. טבע האדם שאין הוא יכול לחשוב על שני דברים בבת אחת. על כן, במקום לרכז את המאמץ בסילוק מחשבות בענינים אחרים אפשר לרכזו באופן חיובי, לחשוב על התפילה לה', וממילא מחשבות אחרות יסתלקו.
ג. כאשר עומדת משימה גדולה בפני האדם, פעמים רבות ניתן ליישמה על ידי חלוקה למשימות משנה. אפשר להציב מטרה להתרכז במשך הדקה הקרובה, ולאחר מכן – למשך דקה נוספת, וכן הלאה. כיוצא בזה – אפשר להחליט בשלב הראשון להשתדל במיוחד בברכת אבות, ורק אח"כ להוסיף עוד.
עד כאן מבחינת ההשתדלות שלנו, אולם כדאי מאוד גם לבקש בתפילה על כך, שנזכה לכוון בכל מילה, כפי שאנו מבקשים פעמים רבות באופן כללי "וטהר לבנו לעבדך באמת".
אלו הן דרכים מעשיות. אולם כדאי לחשוב גם על דרכים עמוקות יותר, שיביאו לידי כך שלא נצטרך למצוא פתרונות איך לכוון בתפילה, אלא שנעשה זאת באופן טבעי, כשם (ולהבדיל) שאם תיקבע לנו פגישה עם ראש הממשלה לא נצטרך להתאמץ להתרכז.
כיצד מגיעים לכך? ככל שמרבים לחשוב על הקב"ה במשך היום ולחיות את העובדה שהוא מחייה אותנו, כך התפילה נעשית טבעית יותר, מתוך רצון להתקשר למקור החיים. שאלת "כיצד אפשר להתנתק למספר דקות", "האם זה ניתן בעולם ההיי-טק", אבל באמת אין זו התנתקות מהעולם אלא להיפך, הזמן שבו אנו מתרוממים אל מי שברא את העולם ומשגיח עליו כל רגע, ולמעשה מי שברא גם את עולם ההיי-טק. לא רק זאת, אלא שניתן להוסיף בתפילה על ענינים שונים הקשורים לחיי העולם, איש איש לפי מקומו ומעשיו.
עוד מספר נקודות:
א. קושי – אתגר! כאשר אנו מתמודדים עם קושי, כדאי מאוד (ונכון מאוד) להסתכל עליו כעל אתגר, שמטרתו להוסיף לעבודת ה' מדרגה נוספת שלא היתה בלעדיו. אדם הפונה לה' כאשר אור ה' גלוי בכל מקום – אין כל חידוש בכך. אולם כאשר דוקא מתוך העולם הזה, שבמבט חיצוני ושטחי ניתן לחשוב שהוא מנותק מהקב"ה, אנו פונים לקב"ה, אנו אומרים למעשה – הקב"ה נמצא בכל מקום, הוא הנותן כח וחיות לכל. הדבר נכון הן משום שבכך אנו מגלים את אור ה' בעולם, והן מצד האדם עצמו, שמתרומם למדרגה חדשה כאשר למרות הקשיים הוא פונה לה' (כשם שבעל תשובה גדול מצדיק גמור מאותה הסיבה – למרות תאוותו ומשיכתו לחטא הוא התקרב לה', כפי שמסביר הרמב"ם בהלכות תשובה ז, ד).
באופן זה הסבירו המפרשים לשם מה ניסה הקב"ה את אברהם – הרי הוא ידע שאברהם יעמוד בניסיונות? אחת התשובות היא שלמרות שגם לפני הנסיון היה ברור שאם אברהם ינוסה הוא יעמוד, הניסיון נועד להוציא זאת מהכח אל הפועל, ובכך לקדם את האדם למדרגה חדשה.
ב. דרגות בכוונה: ישנן מספר מדרגות אנסופי בכוונה בתפילה. הן בעצמת הכוונה, והן בדבקות בה במשך כל התפילה והברכות. בכל עבודת ה' אדם אינו מסוגל להתרומם בבת אחת לדרגה הגבוהה ביותר, אלא עליו לעלות בשלבים. על כן, חשוב לשמוח בכל התקדמות, הן משום הערך העצמי שבה, והן משום שכך היא הדרך בעבודת ה', וכל הבא ליטהר מסייעין אותו.
ג. חשיבות הרצון: חשוב מאוד להעריך גם את עצם הרצון להתכוון בתפילה. למרות שבאופן מעשי ישומו של הרצון הוא בשלבים, הרצון עצמו הינו בן חורין, ולשאוף לשלמות – תמיד אפשר.
גם כאשר הרצון אינו בדרגה העליונה ביותר, יש לכך כמובן ערך, שכן הרצון – הוא עומק אישיותו של האדם. כותב הרב קוק באורות התשובה: "מה שמוטבעים לפעמים במניעות גדולות, בין בענינים שבין אדם למקום, בין בענינים שבין אדם לחבירו, לא יעכב כלל את התשובה הרוחנית. וכיון שמבקשים לשוב אל ד' שבים, והאדם מתחדש כבריה חדשה. והציצים המעשיים, שצריכים לזירוז גדול לתקנם, יצפה עליהם תמיד לתקנם, ויסגל לעצמו מידת השפלות ביותר כל זמן שלא תקן איזה דבר בפועל, ממה שיש לו לתקן בדרך מעשי, וישתוקק לתקון שלם. וממילא יבוא הדבר לידי כך שיעזרהו השי"ת לתקן הכל בפועל. אבל גם כשלא נזדמן לו עדיין התיקון, בין מצד מניעות חיצוניות או מצד מניעות פנימיות, שעדיין אין רצונו תקיף כל כך, וההסכמה לדרכי התיקונים המעשיים עדיין לא באה לו בהשלמה, מכל מקום יאחז בתשובה הרוחנית בכל עז ואומץ, ויהיה תקיף בדעתו, שסוף כל סוף אחוז הוא בתשובה, שהיא ענין יקר מכל מה שבעולם, וירבה בתורה, במידות טובות, בחכמה ובהנהגה ישרה בכל מה דאפשר לו, וישפך שיחו בתפילה לפני קונו להוציא אל הפועל את חלקי התשובה שעדיין לא יצאו אל הפועל…"
עצם הרצון להיות קרוב לה' יש בו קרבה גדולה, כמובן בתנאי שהוא רצון אמתי, ומן הסתם מי שחושב על דרכים כיצד ליישם את הרצון – רצונו אמתי ולא מהשפה ולחוץ.
מלבד החשיבות שבעצם הרצון, יש לכך השלכה גם על המעשה. אמר חכם אחד – כשאדם רוצה אלף הוא ישיג מאה, אולם אם ירצה מאה – הוא לא ישיג יותר מעשר. לעולם יש פער בין הרצון למעשה, משום שהרצון הוא בן חורין שאינו מוגבל במגבלות הגוף.
שוב – ישר כח על הנושא החשוב שהעלית, ובהצלחה מרובה בכל עבודת ה'.
יעקב, חברים מקשיבים
