אני עובדת עם אנשים חילוניים שקשה לי מאוד להסביר להם שאסור לי לגעת בהם וניסיתי כבר כמה פעמים! הם באים בטענה שיש נגיעה ויש נגיעה ואני מנסה להסביר להם שזה לא נכון כי בשום אופן אסור לי לגעת בהם, איך אני יכולה להסביר להם בצורה הכי טובה את הענין של איסור ושמירת נגיעה?
שלום וברכה.
ראשית ישר כוחך על השאלה, ועל כך שאת לא מוותרת על ההלכה – על הקשר לקב"ה – גם בתנאים שהיה הרבה יותר נוח כן לוותר, במבט של "כאן ועכשיו"…
לדעתי לפני ההסבר את צריכה לשדר להם הרבה ביטחון עצמי אמיתי. [הם] באים בטענה ש"יש נגיעה ויש נגיעה"? באיזו זכות בדיוק הם באים בטענה? בתור פוסקי הלכה? או אולי בתור אנשים השייכים לעולם שבו יש קבלות על איכות טובה של קשר בין איש לאשה, עולם שאין בו מקרים מזעזעים כל יום?
את באה מתוך עולם של תורה. תורה שיש המון מה להתגאות בה, לא גאווה אישית כמובן אלא גאווה של התורה – שקיבלנו מבורא העולם, ושם אלוקים כתב שעלינו לשמוע בקול חכמי ישראל בכל הנוגע לענייני הלכה. זו תורה שבזכותה עם ישראל שמר על קיומו אלפיים שנה. זו תורה שהנחילה לעם ישראל את השבת, היום שכולם אוהבים (למעט שוליים קיצוניים שמתעקשים לחבל בה). זו תורה שמלמדת אותנו מהי אהבה אמיתית – קשר נצחי בין איש לאשתו, קשר בין נשמות, קשר שמשמעותו היא השלמה אמיתית הדדית. זו תורה שקיבלנו מבורא העולם, שמכיר את האדם ואת יצריו. האם הם היו מתווכחים, להבדיל, עם הרופא שהיה אומר להם איזו תרופה לקחת?
להבדיל אלף אלפי הבדלות – למה כשמדובר בדת אחרת, לא הדת היהודית, כולם נאלמים דום? למה כשמראיינת אחת בטלויזיה היתה צריכה לראיין איזו מלכה ערביה (או משהו כזה, איני זוכר בדיוק), והיא דרשה ממנה שתבוא עם רעלה, אז פשוט שצריכים לכבד את בקשתה? למה אם איסור הנגיעה היה איסור שמקורו בדת הודית עתיקה, או אולי חלק ממדיטציה, אז היה ברור לכולם שגם אם לא מבינים – לא מתווכחים? למה דווקא כשמדובר ביהדות, שהנחילה לעולם כולו את האמונה בבורא העולם, לא מסכימים כשלא מבינים?
יכול להיות שקצת הקצנתי… פשוט לפעמים אנחנו מתעסקים בהתנצלויות ובהסברים, מנסים לשכנע את הצד השני על כל פרט, ואנחנו צריכים לדעת שהם אלו שצריכים להתנצל ולהסביר. שהם יסבירו את העולם שלהם, שאין בו גבולות, והתוצאות – ברורות בשטח. שהם יסבירו למה החוק מתיר פרסומות שבהם משתמשים באשה כאילו היא כלי פרסום. שהם יסבירו למה החוק מתיר הקרנת סרטים שמעוררים את היצרים האפלים ביותר באדם, ואחר כך הם מתפלאים מעוד סיפור מזעזע שקורה כל יום. שהם יסבירו איך זה שיש כל כך הרבה משפחות מפורקות. שהם יסבירו למה החוק מתיר החזקת טלויזיה, כשברור למעלה מכל ספק שהסרטים שם הם מהגורמים הראשיים לסכינאות בבתי הספר ולהשחתת נפש הנוער. ושוב סליחה על הנימה התוקפנית… אם זה שייך, אולי תתלי את מה שכתבתי כאן, מעניין מה יהיו התגובות.
ועכשיו ביקשת עם הסבר… כל האיסורים ביהדות, ובכללם איסור נגיעה, תפקידו לשמר את כל הטוב שבחיים. גבולות – שומרים על החיים הכי רעננים שיש. כמובן, יתכן שבמקרה פרטי לא יקרה כלום, אבל היהדות שואפת לחשיבה מערכתית, ואי אפשר לבנות מערכת שלמה של חיים ציבוריים בלי כללי ברזל שמחייבים את כולם. ההסבר הכי קצר וקולע לאיסור נגיעה מתמצת בסיפור הבא, שפותח מאמר שהקישור שלו:
https://www.kipa.co.il/education/show.asp?id=3705
מומלץ מאוד לקרוא את המאמר כולו, וכאמור אעתיק כאן את תחילתו:
את הסיפור הבא סיפר לי ידיד טוב שלי, עורך דין ידוע ומצליח, העוסק בתחום של אישות ומשפחה. במסגרת עבודתו הוא מייצג גברים או נשים במשפטי גירושין כנגד בן/בת זוגם/ן, כשהם נאבקים על הגט ועל החזקת הילדים והרכוש המשותף. לא מזמן הסתיים משפט ארוך בו ייצג ידידי אישה שתבעה גט מבעלה לאחר שהתברר לה שבגד בה לאורך שנים, וניהל רומן ממושך עם המזכירה שלו. בסופו של דבר הדיינים פסקו לטובתה והיא זכתה בכל תביעותיה. לאחר שהסתיים הדיון ניגשה האישה אל הדיינים (כידוע, תחום המשפחה מצוי תחת אחריותם של בתי הדין הרבניים), וביקשה להודות להם על מה שעשו למענה. אב בית הדין אמר לה שאין על מה להודות כיוון שהם פסקו את הדין על פי מה שקובעת ההלכה, ואין בזה שום עניין אישי לטובת צד זה או אחר. בזה הסתיים העניין והאישה פנתה ללכת לדרכה, לא לפני שהושיטה את ידה לעבר הדיין ללחיצת יד לשלום. הדיין לא השיב את ידו, ואמר לה בנימוס שהוא אינו לוחץ יד לנשים. בשלב זה לא יכלה האישה עוד לשמור על שלוותה וקראה לעבר הדיינים: "אתם הרבנים הגזמתם לגמרי! מה רע בלחיצת יד תמימה לשלום בין איש לאישה? ממה אתם מפחדים כל כך? שום דבר רע לא יקרה מזה…"
הדיין סימן לה להתקרב, ובקול נמוך אמר לה את המילים הבאות:
"את זוכרת את הרומן בין בעלך למזכירה שלו?
[בדיוק ככה הוא התחיל…"]
אני מקווה שהדברים עזרו לך במשהו, אשמח מאוד לשמוע איך היה
כל טוב
יעקב,
yaakov@kipa.co.il
