שלום רב.
אני עושה שירות לאומי בסביבה חילונית.
הבנות שנמצאות איתי עוקצות , לפעמים מזלזלות במה שאני מאמינה( לדוג' שכתבתי על הלוח ' ה' הוא המלך ' והן זלזלו והתחילו לצחוק) , מצבי רוח קיצוניים שיום אחד יכולות לחבק אותי ויום אחר פשוט לדרוך עלי או לבקש ממני טובות ובקשות (יותר נכון לדרוש….) שבאמת אין לי בעייה לעזור, אבל אין בי הרצון לעזור לאנשים שנותנים לי יחס משפיל.
ממש קשה לי. איך אני יכולה לאהוב אותן?
אני ממש משתדלת להיכנס בבוקר ולומר "בוקר טוב" עם חיוך, אבל משהו חוסם אותי, אני לא מרגישה אמיתית. אני כבר לא שמחה כמו שתמיד הייתי, ואני מוצאת את עצמי חולה הרבה פעמים.
אני לא רוצה לעצור כאן את השירות הלאומי ולעבור לאחר כי זה בעייתי. איך אני יכולה לעשות את ציווי ה' ואהבת לרעך כמוך ?איך אני יכולה לאהוב אותן ולרצות לעזור להן?אני מאמינה שכאשר אדע כיצד לקיים ציווי זה, אוכל לפתור את בעייתי.
תודה רבה רבה וחג שמח.
שלום יקרה.
אני רוצה להתחיל ולומר לך שהבחירה לעשות שירות לאומי באזור חילוני היא בחירה עם אומץ, ומגיעה לך הערכה רבה על הבחירה הזאת. המפגש עם סביבה כזאת דורשת מאתנו הרבה פעמים להתעמת עם עצמינו, עם הדרך שבה בחרנו לחיות, עם האמונה שלנו… וזה לא תמיד פשוט (ממש כמו שאת מתארת) אבל זה בונה ומיוחד. חוץ מזה, זה עובד גם כלפי הצד השני: אני לא יודעת כמה בנות דתיות יוצא לחבר´ה שלך שם לפגוש, אבל אני בטוחה שהם לומדים ממך ומקבלים ממך ושהם מתרשמים מהאדם שאת.
את מתארת איזשהו פער: מצד אחד את מרגישה שהחברה שסביבך מתייחסת אלייך באופן מזלזל ולפעמים אפילו משפיל. מצד שני, את מרגישה מחוייבות לציווי "ואהבת לרעך כמוך" וחושבת שאם רק היית מצליחה לקיים אותו – המצב היה משתפר.
הפער הזה בעצם משאיר אותנו עם שתי שאלות:
מה עושים עם יחס הסביבה כלפי?
איך אני מצליחה לאהוב אותה?
היחס שאת מתארת הוא לא יחס שאמור להיות כלפי בת שרות שבאה להתנדב, או בכלל. אין שום סיבה שתרגישי מושפלת או שמזלזלים בך. הפתרון הוא לא בזה שאת תהיי נחמדה יותרמכילה יותרחייכנית יותר אלא שבפשטות תניחי דברים על השולחן ולא תתני להם לאכול אותך מבפנים. זה שאת מרגישה עצובה או שאת נהיית חולה הרבה – אלה סימנים לא טובים בכלל והגיע הזמן לעשות איזשהו שינוי.
אם יש כמה דמויות מרכזיות בסיפור הזה הייתי מציעה לך לדבר איתן, להגיד לך מה את מרגישה ולדרוש שיתנו לך יחס מכבד יותר – פשוט כי מגיע לך. אם אי אפשר לדבר איתן ישירות, אולי יש איזשהו מנהל, יועצת, רכזת וכד´ שיכולים לעזור.
ככה או ככה, כשאת מגיעה לסיטואציה שלא נעימה לך, נסי למצוא לעצמך איזה משפט שילך איתך ויעזור לך להגדיר מחדש את הגבולות שלך. למשל, "זה לא נעים לי שאת צוחקת על משהו שאני מאמינה בו, ואני מבקשת ממך לכבד אותי כמו שאני מכבדת אותך" (זו סתם הצעה, את יכולה כמובן לנסח איך שתרצי…). המשפט הזה הוא כ"כ חשוב ודווקא בגלל זה הוא אחד המשפטים שהכי קשה לומר: הוא מאפשר לך להגדיר סביבך את הגבולות שלך באופן שגם אנשים אחרים יכבדו אותם. יש לנו אולי איזו רתיעה מלדרוש שיכבדו אותנו, אבל שימי לב שבסוף אנחנו מכבדים דווקא את האנשים שכן שומרים על הכבוד שלהם ולא מאפשרים לאחרים לדרוך עליהם. יכול להיות שבחלק מהמקרים האנשים סביבך בכלל לא שמים לה שהם מתנהגים בצורה פוגענית או מזלזלת ודווקא דיבור ישיר איתם יכול ליישר דברים.
ועוד מילה בנושא הזה: חז"ל למדו אותנו שכשיש דברים שזו מצווה לומר משהו שיישמע – כלומר, שאם את יודעת שאמירה מסויימת תגיע ללב השומעים ותהיה רלוונטית עבורם – מצווה לומר אותו. והצד השני של זה גם נכון: זו מצווה להמנע מלומר דברים שיביאו לציניות וחוסר הבנה.
זו אמירה חשובה לגבי כל עבודה וודאי לגבי עבודה עם אוכלוסיה שונה: דעי מי הם האנשים סביבך ודעי מה נוגע בהם. לא פירטת מה בדיוק התפקיד שלך בש"ל אבל בטוח הגעת לשם כדי לתת טון משמעותי במקום שאת נמצאת בו. אם, למשל, "ה´ הוא המלך" מעורר גלי צחוק – אולי כדאי לוותר עליו. לא כי את צריכה לוותר על מה שאת (חלילה!) אלא כי לא תמיד את תהיי מובנת לחברה שהיא כ"כ שונה ממך. לך מברור שאת מאמינה ויש לך את מערכת הסיבות שלך – אבל לאדם מבחוץ זה יכול לפעמים להיראות מוזר ונלעג. חלק מאומנות הגישור היא לדבר בשפה שמשותפת לשני הצדדים, ואני מאמינה שתוכלי למצוא את הדרך לתווך את מה שאת מאמינה בו גם כלפי אנשים שזה זר להם.
אז איך לאהוב? האמת היא שהאהבה לאחר לא באה מהשכל; גם אם תלמדי כל היום וכל הלילה מה הרב קוק אומר על אהבת ישראל – לא תצליחי לאהוב אותן, כי אהבה זה משהו שחייב לבוא מבפנים.
מתי אנחנו אוהבים? כשאנחנו שלמים עם עצמינו, אוהבים את עצמינו; כשה"אחר" לא מאיים עלינו, לא מפחיד אותנו, לא גורם לנו לגמגם. "גבולך שלום" – כשאדם יודע מי הוא ומה ואיפה הגבולות שלו – אז הוא נמצא בשלום עם עצמו ובשלום עם הסביבה.
הציווי בתורה לא אומר לך שאת חייבת לאהוב גם את מי שפוגע בך ולא משנה מה. הציווי בא לכוון אותך ולומר לך – אם את מרגישה שיש "טריז" בינך לבין מישהו אחר, אל תעצרי שם: כי כשיש חיכוך בין אנשים זה אומר שאחד מהם עוד לא נמצא בשלמות. תפתרו את הדברים, תבינו מה תוקע אתכם ומאליו תגלו שאתם מסוגלים לאהוב.
כרגע, הבנות שסביבך ´מאיימות´ עלייך: הן גורמות לך להיות פחות שלווה ושמחה, ולכן ברור שאת לא יכולה לאהוב אותן. כאשר תגיעו יחד לפתרון ותרגישי בנוח – תגלי שאת גם יכולה לאהוב. מה שבטוח, אל תנסי לזייף ולהכריח את עצמך ´לאהוב´ כי זה לא פותר שום דבר אלא משאיר אותך ממורמרת ועייפה. נראה שהכי נכון לנסות "לתפוס את השור בקרניו" – להניח דברים על השולחן, לדבר בכנות, להסביר לאחרים איך את מרגישה ולהגיע לפתרון שיעזור לך לנצל את הזמן שלך שם ולהוציא מעצמך את הכי טוב שאפשר.
שיהיה ממש בהצלחה,
אני פה אם תרצי להמשיך במייל.
רק טוב, ופורים שמח!
ליאורה
leora.d.c@gmail.com
