אמונה בעצמי

בס"ד

שלום שואלת יקרה!

השאלה שלך עוררה אותי לחשוב – באמת בשביל מה נחוץ הקיום שלנו כאן? הרי אנחנו לא גדול הדור, ולא מצאנו את התרופה לסרטן, ובכלל, החיים שלנו סך הכל שגרתיים בלי שום דבר מיוחד.

קראתי פעם בספר "לוחמי התמורות" של הרב ארז משה דורון פסקה שהתחברה לי לשאלה שלך (זה קצת ארוך, אבל שווה את זה…):
"יום אחד ישב על שפת הצוק והתבונן למרחק, אל ימת המלך הלוטה בערפילי ערב. ´היכן הם הדברים הגדולים שרציתי לעשות?´ חשב לעצמו. ´מי יודע היכן נמצאים ידידיי הלוחמים. והכשרתי כלוחם – האם הייתה לשווא?´ ידיו נקפצו בחזקה. ´אני רוצה לפעול´, חשב בתסכול. ´מדוע דווקא כעת, כשמלחמה ניטשת בארץ בני קדם, עלי לשהות במקום זר ושומם כזה? מדוע?´ מימינו, צדה את עיניו קבוצת עשבים שרוח פתאומית פרעה את זקיפותם. התבונן בגבעול אחד, אחד מני רבים, ותודעתו התמקדה בפרטיו. כה פשוט למראה היה הגבעול, חסר כל הוד והדר. מראשו הזדקרו שערות ירוקות מלאות פרחים קטנים לבנבנים. הרוח סחפה אותו הלוך ושוב, כמו ניגון שקט. תנועתו היתה עדינה וכנועה. ´לכל עץ ואבן יש שיר וניגון מיוחד´, נזכר באחד משירי השקופים. [מעניין מהו שירו המיוחד של עשב פשוט וחסר הדר זה, אחד מני רבבות]. לפני מי הוא מרכין את ראשו בחן, בעבור מי הוא מחולל בתנועותיו. ´היכן הם הדברים הגדולים?´ חזרה אליו שאלתו האחרונה, ולפתע תהה על ניסוח המילים בה. [וכי עשב פשוט זה, המפקיר את כל כולו לצליפות הרוח, אינו דבר גדול?] האין ריקודו, באופן נסתר, חלק מן המלחמה הגדולה? כניעה. זה היה שירו של הצמח הירוק הנע בחלל העולם לעת ערב. ´לפני מי מוטל עליי להיכנע?´ הרהר עולו (השם של האדם בסיפור) וניסה להבין כיצד תועיל כניעתו לניצחון בעל התמורות (בנמשל – הקב"ה). ´לוחם תמורות ממיר את פחדיו באור´, למד פעם במדבר הלבן. אולי גם עצבות ובדידות אפשר להמיר. הוא הוסיף להתבונן בצמח. הלילה החל כובש את השמים, וקווי המתאר של הצוק נטשטשו והלכו. מחשבות חדשות התגבשו במוחו. [דברים גדולים – משמע לעשות את הדבר הנכון. לחיות ולפעול בצורה המדויקת לרגע זה, ממש כמו אניץ העשב הפעוט. שום דבר אינו שולי או חסר ערך], גם לא הישיבה והציפיה לאות ולסימן. גם הצמח ממתין. הוא ממתין למים ולאור, בלי יכולת לקרב את בואם, ויש לו סבלנות רבה. תוך כדי המתנתו הוא רוקד, מחייך אל העולם, והעולם מחייך אליו. בבוא העת, תאיר עליו השמש, רוחות יניעו אותו וגשם ירווה את שורשיו. איש אינו מצפה ממנו ללכת ולפעול במקום אחר. בסבלנות ובאמונה הוא ממתין לבוא עיתו, וזו בוא תבוא. ´כל המתנה תימלא´ (מלשון להמתין), שב וגילגל בין שפתיו את דברי השקופים, וחיוך ראשון האיר את פניו. במקום להיכנע לעצבות ולשיממון, אפשר לרקוד עד תגיע העת לנוע. אפשר להתכנס כמו צמח או כמו אבן אל תוך הדממה. אפשר לפעול דברים גדולים גם בשקט, בלי תנועה, אף אם אין אתה זז ממקומך ורק הרוח מניעה אותך. עולו קם ממקומו והושיט את ידיו אל החושך שמתקרב. ´אחי הפעוט´, לחש אל העשב הקטן הנע בחושך חרש, ´לימדתני להמיר עצבות באור´."

לפעמים אנחנו מסתובבים בתחושה של "מה אנחנו בסך הכל?" בורג פצפון במערכת, אף אחד לא ישים לב אם נעשה כך או אחרת או לא נעשה בכלל..
אבל, כמו שכתבת, כל המחשבות האלו הן עצת היצר. אומרים שכל יהודי הוא אות בספר תורה, ולפי ההלכה, אם חסרה אות אחת, קטנה ככל שתהיה בספר תורה – הוא פסול.
יש כאן אמירה עמוקה מאוד.

נכון שאנחנו לא משה רבינו, לא האר"י הקדוש, לא הרב קוק, והרבה הרבה למטה מהם, אבל ההלכה לא אומרת לנו שאם חסרה אות מעשרת הדיברות ספר התורה פסול, אלא גם אם חסרה האות י´ בפסוק "צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר" (דברים ג´, ט´) הוא יהיה פסול.
כתוב בזוהר שהקב"ה, התורה וישראל הכל אחד. אנחנו מאמינים בתפיסה האחדותית, הכל נובע ממקום אחד והכל משלים את אותה אחדות. לכן כל אדם מישראל, קטן ככל שיהיה, עשב פשוט שנע עם הרוח – חשוב.
זה מזכיר את המשפט שתמיד אומרים ביום הולדת "יום הולדת הוא היום בו החליט רבש"ע שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך". לפני 24.5 שנה היה כביכול חסרון בבריאה, ומכל הנשמות הקב"ה החליט שהנשמה שלך יכולה למלא את החוסר הזה.

השאלה היחידה שבעצם נותרה היא – איך אני ממלאת את החסרון הזה?
התורה מלמדת אותנו שאדם מסתובב בעולם עם יעוד, עם תפקיד. הרב שלי אמר לי פעם שמשימת החיים שלנו היא בעצם למצוא את התפקיד הזה, להבין את השליחות, להגיע להגדרה המדויקת של הסיבה שבגללה נשלחנו לעולם.
בעצם כל התנהלות החיים שלנו היא אותו חיפוש, כאשר המטרה הסופית היא דבקות אלוקים – משם באנו ולשם אנחנו הולכים.
בדרך לשם, נעבור בכל מיני תפקידים, חושבים פחות וחשובים יותר, העניין הוא ההבנה שכל אחד מאיתנו ירד לעולם כדי לתקן, ולכל אחד ניתן כלי אחר שבאמצעותו הוא יכול לתקן, לכן אי אפשר לסמוך על כך שמישהו אחר יעשה את התיקון שלי – כי אין לו את הכלי המתאים..

אני לא יכולה לא להביא את הרמב"ם שכותב:
"לפיכך נברא האדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל באי עולם בצורה אדם הראשון הם נבראים ואין פני על אחד מהן דומין לפני חברו לפיכך [כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם]…" ("היד החזקה", סנהדרין)

את יקרה כל כך לבורא ב"ה! בלי להכיר אותך אני יכולה להגיד את זה בודאות!
תזכירי לעצמך את זה כל הזמן, ותנסי לברר לעצמך מה הדבר שאת, ורק את יכולה לעשות ולתקן פה בעולם.

הרבה הרבה הצלחה!
אם יש שאלות/הערות על מה שכתבתי או בלי קשר, אשמח לענות!
נגה

Noga1212@gmail.com