אני לא ממש יודעת ממה להתחיל. אני אפילו לא בדיוק יודעת מה השאלה שלי, אבל אני מניחה שאני אגלה אותה מתישהו בדרך. אז ככה: פעם יכולתי להרגיש את הקב"ה. זה אולי נשמע מאוד יומרני, אבל אני אומרת את זה באמת. עם כל הלב. פעם יכולתי. הייתי הולכת ברחוב ומחייכת, כי הייתי יודעת שהוא שם. הייתי עומדת כדי להירטב בגשם, כי ידעתי שהוא אומר לנו ככה כמה שהוא אוהב אותנו ושהוא סולח לנו על הכל. הייתי כותבת אליו. הייתי מתפללת אליו בכל פעם ששמחתי על משהו או שרציתי משהו או כשהייתי עצובה. הודיתי לו בכל פעם כשהייתה לי הרגשה טובה בלב, ובכיתי אליו כשרע לי. פשוט, ככה. במילים שלי. הוא פשוט היה שם. הכל היה בשבילו. אני לא יכולה ממש להצביע על הסיבה שבגללה זה נפסק. זה היה תהליך ארוך. של כמה שנים. כל פעם איבדתי משהו. במשך הרבה זמן אפילו לא שמתי לב. אבל אפילו כשהרגשתי שזה מתחיל להיעלם לי, אפילו אז לא ידעתי איך לעצור את זה. עכשיו אני כבר לא מרגישה אותו בכלל. אני לא מצליחה כבר לרצות להשתפר. אני לא מוצאת בי כוח לשאוף להגיע למשהו, כי אני כבר לא באמת מרגישה. כי אני לא יודעת כבר לאן לשאוף. עד לא מזמן עוד הצלחתי לבקש ממנו לרצות לפחות. לשאוף להגיע למשהו. עכשיו אני כבר לא מצליחה אפילו להתפלל. זה כמו לדבר אל הקיר. ושלא תבינו אותי לא נכון ("אתם", כי אני לא ממש יודעת אל מי אני מדברת). זה לא שהפסקתי להאמין. אני יודעת שהוא שם, במקום כלשהו, מחכה שאגלה שוב את הדרך אליו. אני זוכרת. זה מה שעושה את זה הכי כואב. אבל נמאס לי לבכות. נמאס לי לרצות. נמאס לי לנסות להוציא מתוכי עוד רסיסים של כוח בשביל לגלות שבמקום לעלות רק נפלתי יותר עמוק. נמאס לי לא לדעת במה טעיתי. ואין מי שיעזור. ואין מי שיתן תשובה. כי אין פתרונות קסם, ואין תשובות שנכונות לכולם. ועכשיו שהוא איננו, אני הכי לבד שיכול להיות בעולם. תודה על ההקשבה.
שלום לך.
כל הכבוד על האומץ לכתוב את הדברים ועל הרצון להתמודד ולחפש את התשובה. וכתבת נכון – אין לכך פתרונות קסם. עם זאת אשתדל, בע"ה, לעזור לך לצעוד צעד אחד קטן קדימה, ומכאן אולי…
כשקראתי את דבריך, נזכרתי בצורה ברורה בתהלים פרק כ"ב. קראי אותו בבקשה לפני שאת ממשיכה לקרוא את המכתב.
שימי לב לפסוקים הראשונים הזועקים: אתה הקב"ה עזבת אותי, השארת אותי בודד ועזוב. דברים קשים ומרים כנגד הקב"ה. ובכל זאת – גם דוד המלך הגדול הרגיש בתקופות מסוימות הרגשת ריחוק ועזיבה מה'. נכון שבפרק מדובר על צרה, על אויבים, וחיפוש ישועה. אך מה שמעניין בפרק הוא העובדה שהמציאות האוביקטיבית אינה משתנה (לאורך כל הפרק לא נאמר בצורה מפורשת שהוא ניצל!), אלא החיפוש אחר אלוקים נעשה בתוך נפשו של דוד. כמו כן, לא ברור מה גרם לתפנית שבין פסוק ב'- ה' עזב אותי – לפסוק יב' – הקב"ה אל תעזוב אותי.
מה שקרה לדוד, שמתוך הבדידות הנוראה , שאותה גם את תיארת, הוא בכל זאת מצא את ה'. פתאום הוא הרגיש את ה' כמו שתינוק ברחם ותינוק יונק מרגיש כלפי אמו – בטחון ושלווה.
הייתי מקדישה זמן לברר בצורה יסודית יותר, מה עבר עליך בזמן/שנים האחרונות. האם המצב הביטחוני הכללי השפיע עליך? האם היו קשיים במשפחה הקרובה? האם נפגשת עם סבל או לחילופין עם התדרדרות דתית דרך החברה? ייתכן כי דרך התשובות לשאלות הנ"ל, תוכלי למקד יותר מדוע התרחקת מה', ותוכלי לחשוב באיזה כיוון יש להתחזק.
ולסיום – יש לי הרגשה, שמה שאת זקוקה לו כעת זה משהו אחר. הייתי מציעה-הליכה לכותל/קבר רחל או כל מקום דומה, ושיחה/תפילה ארוכה, עמוקה, ואמיתית עם עצמך ועם ה'. וכמובן – בכי. בכי שיטהר את הלב ואת הנשמה, וישאיר אותך פתוחה לחזור ולהדבק בה' – שמחכה לך.
שלך
נעמי, חברים מקשיבים
