בירור עקרונות ושיתוף חניכים בהדרכה

שלום.

פנייתך בהחלט עשירה בחומר מעניין לדיון, ובשאלות שראוי לשאול ולברר. אגב, לגבי הערתך על ה"מוסכמות של התנועה" – התשובות נכתבות כאן מנקודת מבט מקצועית וללא מחויבות אוטומטית לתנועה כזאת או אחרת, אם כי ודאי שאתה, כמדריך שכן מחויב במידה מסוימת לתנועתך, תצטרך לשקול האם ועד כמה התשובה עולה בקנה אחד עם המחויבויות שלך. ודאי שגם בתנועה מסוימת יש מרווח שבו ניתן ליזום חשיבה ודיון בסוגיות חינוכיות עקרוניות, ואף רצוי לעשות זאת אם רוצים להישאר מעודכנים ורלוונטיים.

אפשר לסמן בשאלתך שני נושאים מרכזיים: שאלת ה"אמת" של המדריכים ושאלת הפער שבין המדריך לחניך.

[אידיאולוגיה, עקרונות ואמיתות – בין תוכן לתהליך]
במקרים רבים ניתן לזהות חוסר איזון בין שני מרכיבים בסיסיים בחינוך, זה הפורמאלי כמו גם הבלתי פורמאלי: תוכן מצד אחד ותהליך מהצד השני. התוכן מתייחס לרעיונות, הערכים והעקרונות שאנו מעוניינים להציג לחניכים שלנו כ"מה שנכון וראוי לעשות". הרעיונות הללו הם מופשטים, ובמידה רבה תיאורטיים. אנחנו יכולים לדבר על מונחים כגון גבורה, אמונה, מצוינות או צניעות, כשסביבנו אין שמץ קטן לביטוי מהותי של אף אחד מהם. הכל – רעיוני, "באוויר".

ה"תהליך" מתייחס למרקם היחסים בתוך הקבוצה ובין המחנך לחניך. התוכן שדיברנו עליו עובר בתוך "צינור" מסוים, והתהליך מייצג את הצינור הזה. התוכן הכללי והמופשט כשלעצמו צריך לעבור איזה עיבוד כדי לקבל את הצורה שמתאימה לאותם חניכים. אחרת, הוא נשאר כללי, אוורירי – ומאוד בלתי רלוונטי. כן, "גבורה" זה דבר טוב ונחמד, אנחנו בעד. ומה עכשיו? ממשיכים כרגיל.

בדרך כלל למחנכים הרבה יותר קל לעסוק במימד של התוכן ולהימנע מהמימד של התהליך. התוכן פשוט נמצא שם ולא צריך לעבוד קשה מדי כדי לבחור נושאים, למצוא עליהם חומרים, להחליט מה מעניין עבורי ו/או עבור החניכים שלי ולרוץ לפעולה. לעומת זאת, המישור של התהליך מסובך הרבה יותר. הוא מתקיים כל הזמן: לפני, במהלך ואחרי הפעולה. הוא מתגבש, מתעצב ומשנה צורה בלי אזהרה ומחייב תשומת לב ותחזוקה תמידית של המחנכים. הוא תובע סבלנות, ענווה והזדהות מתמשכת עם החניכים. כל אלה מקשים על מחנכים ומדריכים להשקיע בתהליך וזורקים אותם חזק, חזק מדי, לדיונים, לבטים ומחשבות על התכנים: מה ראוי יותר ומה פחות.

נחזור לשאלה שלך: איך צמד מדריכים מחליט איזו אמת להציג לחניכים? והאם יש אמת אחת? כבר מניסוח השאלה אפשר לזהות את השבירה החזקה שהיא משקפת אל המישור של התוכן. אם ננתח קצת את השאלה נוכל להיווכח שביסודה מובלעת ההנחה שהמדריך צריך לגבש עקרונות אידיאולוגיים שמשקפים בעיניו אמת מסוימת (או כמה אמיתות לצורך העניין), ו"להשקות" את החניכים, "להעביר" אליהם או להם את האמיתות הללו. במילים אחרות, בולטת כאן חד כיווניות בין המדריך לחניך. המדריך חושב, פועל, יוזם, החניכים מקשיבים, מפנימים, "מקבלים שירות". במילים אחרות: אין כאן "תהליך" אלא סוג של "תדלוק"… האם כך צריכה להיראות ההדרכה? (רמז: לא).

[ויתור על שליטה כתנאי בסיסי בהדרכה]
בהדרכה, כמו בחינוך בכלל, יש בהכרח מרחב "נזיל" ופתוח במידה רבה, כמו גם מרחב קשיח יותר של עמדות, כללים ועקרונות קבועים. קשה למדי – וגם לא מאוד הגיוני – "לכפות" חינוך, או להשיג הסכמה ושיתוף פעולה מתמשך באמצעות שימוש בטקטיקות דמגוגיות ומניפולטיביות, כיוון שאז זו תהיה יותר שטיפת מוח מאשר חינוך (אגב, ניתן להשיג כך ציות אבל זו כמובן ממש לא המטרה). במילים אחרות, המעשה החינוכי מחייב מידה של ויתור מראש של המחנך על ההצלחה המוחלטת שלו, וכן ויתור על רעיון השליטה בחניך במישור המהותי (בניגוד למשל לענייני משמעת מקומיים).

ולכן גם כאשר אתה כמדריך מציג בפני החניכים שלך אמת מסוימת שאתה עצמך שלם איתה, אתה בעצם לא "תנחיל" לחניכים את האמת הזאת שלך אלא תציג אותה בפניהם ותשמע את התגובות שלהם. וזה כמובן דבר אחר לגמרי. לדוגמא: נניח שבסניף שלך החניכים מחויבים להגיע בשבת בחולצה לבנה. אתה עצמך מאמין באמת מסוימת לפיה ראוי שכולם יגיעו בחולצת תנועה ומכנסיים בצבע כחול כהה. אתה בהחלט יכול לקיים פעילות במסגרתה תציג לחניכים את האמת הזאת, אבל עדיין, מבחינת ה"תקנות", כנראה שלא תוכל לחייב אותם להגיע בלבוש שבו אתה מאמין אלא פשוט בחולצה לבנה כיוון שזו התקנה המחייבת של הסניף. האמת שלך תמיד נשארת במובן הזה פתוחה לדיון והחניכים חופשיים ללכת איתה או להתעלם ממנה.

הדוגמא קצת אידיוטית, בכוונה, אבל היא גם מבהירה בדרך אגב עד כמה קשה לעבוד בחינוך עם "ערכים מוחלטים". במובן הזה החינוך תלוי ב"תהליך" לא פחות מאשר ב"תוכן". ולכן שאלתך לגבי האמיתות אמנם נשארת חשובה ומעניינת, אבל בפרופורציות קצת אחרות. אם אתה מאמין אדוק בתרומה לזולת, זו האמת שלך, והשקעת במחקר מעמיק בנושא – עדיין ייתכן שלפחות חלק מהחניכים שלך לא יקבלו את האמת הזאת ולא יפנימו אותה, גם אם תטפס על הקירות ותכין את הפעולות המושלמות ביותר. התפקיד שלך, במהות שלו, היא לא להעביר אמיתות אלא ליצור קבוצה מגובשת שיש בה שיח אידיאולוגי וחברתי מעולמם של החניכים. זה נשמע דומה אבל אם מסתכלים מקרוב – זה שונה מאוד.

החניך הוא הלקוח והמדריך הוא ספק השירות – האומנם?
כאן אנחנו מגיעים לחלק השני בשאלה שלך: מדוע ישנו חיץ כל כך בולט בין המדריך לחניכים. אז נתחיל מהשורה התחתונה: יש צדק בדבריך, וישנו צורך בתיקון ובאיזון ב"תפקידים" של המדריך והחניך. כמובן שהאחריות הזו נופלת על כתפיו של המדריך, כמי שאחראי על הקבוצה. התפיסה הקלאסית של ההדרכה אומרת שהמדריך הוא "מרכז העולם": הוא מוביל, מנווט, מנהיג, דומיננטי וקובע עובדות בשטח. ככל שיהיה כריזמטי, סוחף ומגניב יותר, ייקל עליו לחנך את חניכיו (ו"לשלוט בהם", אף שאת זה לא אומרים בקול כי זה לא נשמע טוב). ניתן מיד לראות שהגישה הזו מאוד פשטנית וגם קצת שטחית: חלוקת התפקידים מאוד ברורה ופשוטה, התפקיד קל וברור, ויש משקל לגורמים חיצוניים ("מגניבות", כריזמה) ולא למהות או לקשר בין המדריך לחניך.

עוד משתמע מגישה זו שהמדריך הוא הגורם הפעיל והחניכים "יושבים ומקשיבים", ממלאים הוראות, ומתרשמים. המדריך הוא הכוכב שמופיע על הבמה והחניכים צופים, מוחאים כפיים ומסמסים ציונים. במילים אחרות, יוצא שבעצם ההדרכה ממוקדת במדריך ואילו החניכים כביכול נמצאים שם רק כדי לספק לו רקע מתאים והזדמנות לממש את עצמו. זה כבר לא נשמע כל כך טוב, נכון?

המוקד המהותי של ההדרכה הוא לא המדריך, ובמידה מסוימת גם לא החניך. המוקד הוא הקשר ביניהם, היחסים, התקשורת והדינאמיקה הפנימית. אגב, יש חשיבות רבה גם לדינמיקה וליחסים בין החניכים בקבוצה לבין עצמם – נושא שבדרך כלל לא תופס את המקום הראשון בתשומת הלב של המדריכים. ככל שהיחסים בין המדריך לחניכים יהיו עשירים יותר, מורכבים יותר ומושקעים יותר, יעמדו לרשות המדריך יותר אמצעים לבטא את המשנה החינוכית שלו ולסייע לחניכים בהתמודדויות שמעסיקות אותם בזמן נתון. יתרון מרכזי נוסף של העמדת הקשר ההדדי הזה במרכז תשומת הלב היא האינפורמציה החשובה שקשר כזה יכול לספק למדריך, ובכך לסייע לו למקד את המאמצים והחשיבה שלו במה שבאמת רלוונטי לחניכים. מדריך שמרוכז במסירה של מידע ולא עובד על האזנה לקול האותנטי, האמיתי והכנה של חניכיו, עלול למצוא את עצמו עם פעולות מרשימות, צבעוניות ומושקעות – אך לא ממש רלוונטיות למה שמעניין ומטריד כרגע את החניכים שלו.

ולכן מצד אחד ישנה חשיבות להבחנה בין מדריך לחניך: הוא מתאם את פעילות הקבוצה, שומר על הכללים, משגיח על החניכים, ועוד דברים שדרוש בשבילם מישהו שנמצא "בתפקיד" ולוקח אחריות. בצד המהותי יותר, תפקידו למצוא את הדרכים הטובות ביותר עבור החניכים לבטא את עצמם בקבוצה ולהביא אותם ליזום ולקיים בעצמם פעילויות שונות. במילים אחרות, להציב אותם במרכז הבמה ולא רק את המדריך עצמו. נקודה מעניינת נוספת שציינת היא שותפות בקבלת החלטות. כאן, אגב, ראוי לשאול בכלל על אופן קבלת ההחלטות בסניף עוד לפני הדיון בשאלה האם משתפים את החניכים או לא. האם ההחלטות שמתקבלות ע"י הצוות נובעות מדיון אמיתי ומעמיק או לא? האם השיטה הנוכחית טובה או לא? האם כולם יכולים להשתתף באופן שווה או שישנה אפליה סמויה? בנושא זה ובנושאים אחרים, ככל שהצוות יצליח למצוא דרכים מתאימות לשיתוף החניכים באחריות לגולם ולגורל הסניף, כולם יוכלו לצאת נשכרים.

[לסיכום:] ההדרכה מתקיימת על קו התפר העמום והמבלבל שבין תוכן לתהליך, בין רעיונות מופשטים ו"אמיתות" כלליות לבין חיי היומיום הסוערים והעשייה הבנאלית של החניכים בעולם ה"תכל´ס". כדי להתמקם בצורה טובה בסדק העמום הזה על המדריכים לראות את עצמם כגורם שמחולל פעולה וחשיבה אצל אחרים (החניכים) ולא כגורם שחושב עבורם ופועל "למענם". האם זה קשה יותר? מורכב יותר? בהחלט. האם זה אפשרי לביצוע? ללא ספק. האם ניתן לעשות זאת באופן מושלם? כנראה שלא, כמו גם משימות חשובות רבות אחרות שהשלמות מהן והלאה. אבל הקושי והיעדר השלמות לא צריכים להרתיע אותנו מבחירה בדרך הנכונה יותר, גם אם מדובר בחריגה מסוימת מ"מה שמקובל".

הורים רבים מתמודדים עם תסכול קבוע: הילדים החמודים שלהם אוהבים ממתקים ושונאים ירקות. שמעתם על זה? תופעה חדשה. יש הורים ש"מכריחים" את הילדים לאכול ירקות, יש הורים שנוקטים בכל מיני תחבולות משונות כדי להשיג את המטרה. ויש יחסית מעט הורים שמצליחים לזכור, בתוך כל המהומה הזאת, שבעצם המטרה היא לא שהילד יכרסם את המלפפון הזה או את העגבניה ההיא, אלא שיגדל ויתפתח לילד, נער ומבוגר שיידע לבחור את מה שטוב לו (בעצמו), שיידע להילחם על מה שחשוב ולוותר על מה ששולי, שיהיה מוכן ונרגש לקחת אחריות ולצאת לעולם שימטיר על ראשו שלל אמיתות, טענות, שכנועים ומזימות כדי לגרום לו לחשוב ולפעול בדרכים שונות. הורים כאלה ינסו – באופן עקבי ומתמשך ובתחומים שונים – לשתף את הילד בתהליכים ולא להטיל עליו משימות (למשל, לשתף אותו בבחירת הירקות וקנייתם, בניקוי ובחיתוך שלהם, בהחלטות לגבי צורת ההגשה וכו´), ישוחחו איתו ולא רק יפקדו עליו, ואם הם יתמידו ויצטיינו בכך אפשר להמר שהם גם יזכו ליותר שיתוף פעולה, ואולי גם למידה לא פחותה של הערכה. ואת זווית ההתבוננות הזו אפשר ומומלץ בהחלט ליישם גם בהדרכה.

שיהיה בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com