מדוע בעצם הקב"ה ברא את העולם ואותנו? שמעתי רעיון שהקב"ה רצה להיטיב עם מישהו, ולא היה לו עם מי, אז הוא ברא אותנו-להיטיב לנו. אבל אם לא טוב לנו-המטרה מפוספסת! וגם-נשמע רעיון "אגואיסטי" לברוא עולם כי אתה רוצה להיטיב עם מישהו-אתה רוצה בזה למעשה בשביל עצמך-ולא בשביל מישהו אחר! וזה נראה לי לא בסדר לחשוב ולהגיד כך ביחס לקב"ה. אם כך,איך זה מסתדר? למה באמת הקב"ה ברא את העולם?
דבר נוסף- בקהלת כתב החכם מכל אדם שאין טעם לחיים ולהנאה כי בסוף מתים. אני מזדהה איתו, וכיון שאני לא מבינה את הרעיון של בריאת העולם קשה לי עם המסקנה הסופית שנבראנו כדי לעבוד את ה'. ואני גם לא מבינה איך הוא הגיע אליה- כי זה לא סותר את המוות (זאת אומרת- גם עבודת ה' נמוגה עם המוות!) וכאן יש אולי את עניין העולם הבא,שגם הוא חלק מבריאת העולם שלא ברור לי! זה ממש מקשה עלי להודות לקב"ה שהוא ברא אותי כי מצד אחד אני לא מבינה איך זה לטובתי, וגם אם אני אבין שזה אמור להיות לטובתי- אני לא מרגישה את זה! אז למעשה-למה הקב"ה ברא את העולם מלכתחילה?
שלום לך.
השאלות שלך גדולות וטובות. אני שמח לראות שאינך מסתפקת בתשובות שטחיות. זה מעיד על התבגרות.
דבר ראשון שאני מציע לך לעשות הוא לא להצמד ל'דוגמות'. את לא באמת חושבת שלא-לוקים היה משעמם ולכן הוא ברא עולם, נכון? זה ילדותי ויומרני לחשוב שניתן להבין את א-לוקים, מה זה א-לוקים ולהתחיל לפתח לו קוי אופי. כאילו הוא אישיות שיש לה "אגו"…
בשני אופנים אני מבין את האמירה שה' ברא את העולם כדי להיטיב לנשמה. (וכמובן שאין כאן ניסיון לכתוב היסטוריה, אלא מבחינה רעיונית התמודדות עם הענין).
מצד א-לוקים. הבעיה שהצגת נשמעת לי כמו אותו רעיון פילוסופי הטוען שעזרה והטבה עם האחר באה תמיד לספק מניעים אישיים ולכן פילנטרופ או חסיד הם בעצם אגואיסטיים מושלמים. סביר להניח שבעל הרעיון בו אנו עוסקים (הקב"ה רצה להיטיב…) סבר ש"טבע הטוב להיטיב". יש אנשים טובים שנותנים צדקה כי הם באמת טובים ולא כדי לתת לעצמם תחושה טובה. ולכן א-לוקים, שהוא הטוב המוחלט, מיטיב באופן מוחלט.
מצד האדם. "ה' רצה להיטיב" בא כתשובה לשאלה הקיומית שאת שואלת: מדוע יש עולם? אבל כתשובה קיומית (ממש כמו השאלה!). אין אף אדם שתמיד טוב לו, שהוא תמיד מתענג (ואם להיות אמיתיים: טוב שכך…). לכל אדם יש עליות ומורדות. התשובה היא רעיונית: העולם נברא בשביל הפסגות, ההצלחות הגדולות שלנו. הטוב. (כמובן שהצלחה אמיתית אינה זו החיצונית ("כדי להיות מצליח חובה לשמור על תדמית של הצלחה בכל זמן" – מתוך "אמריקן ביוטי" ) אלא רוחנית, נאמר: הארה, עונג של הנשמה והרוח) כשאני חש מדוכא מיד אני שואל: מה הטעם בכל זה? כל העולם אינו שווה לי! ואז אני נזכר כמה טוב היה אתמול או לפני שבוע, וזה עוזר לי ומחזיק אותי ומעלה אותי שוב.
כאנשים מאמינים, השקפתנו היא שיש פשר לכל (=לכוליות). אנחנו חיים בשביל הטוב. רעיונית, בשבילו נברא העולם. בשבילו אנו סובלים את הקשיים. לכן אנחנו חיים מעבר לרגע. עבודה רוחנית חשובה יותר מסיפוק של חשק רגעי. בשבת האחרונה קראתי שכל האמנים מאמינים מבחינה זו. הם חיים בשביל מטרה אחת: האמנות שלהם. יש בזה אושר גדול מאוד. בטחון ומטרה. הדברים דומים ושייכים גם לעולם הדתי שלנו. אם כי אלמנט החובה מפריע לנו לראות זאת לעיתים קרובות. מקווה שהעולם נראה לך קצת יותר אופטימי כעת
(התיחסתי במובלע גם לקהלת, מקווה שזה מספק. מכל מקום אני מצרף לך 2 תשובות ומאמר שלנו להשלמת התמונה-
למה הקב"ה ברא אותנו? מה יוצא לו מזה? – http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=27174
למה ה' ברא את הנשמות שלנו? http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=26445
קוהלת – הםא באמת "הכל הבל"? http://kipa.co.il/noar/n_show.asp?id=730 ).
כל טוב
לביא, חברים מקשיבים
