שלום לכולם
מן הסתם שמעתם על ויכוחים בקשר להלל ביום העצמאות – כן להגיד, לא להגיד, עם ברכה, בלי ברכה, גם בלילה, רק ביום, בכלל לא וכו' וכו'.
כמו כל נושא הלכתי, קשה במסגרת המצומצמת שלנו להסביר את כל הנקודות, אבל אפשר להסביר בצורה פשוטה יחסית את המחלוקת הבסיסית.
הגמרא במסכת מגילה אומרת – שודאי שהיה צריך להגיד הלל (או לפחות לקרוא מגילה) בפורים וזאת מ'קל וחומר' – אם אמרו שירה ביציאת מצרים על כך שיצאו מ'עבדות לחירות', בודאי שבפורים שניצלו ממוות – יש להגיד הלל.
מכאן נלמד שבמקרה של יציאה לחירות או הצלה ממות שנוגעת לעם ישראל – יש חובה להגיד הלל.
אם כך, ביום העצמאות, ה' באייר, שני הדברים קרו – גם יצאנו לחירות – עם ישראל זכה לשלטון עצמי – מעכשיו הוא הרבון בארץ ישראל. בנוסף לכך, גם ניצלנו ממוות וברוך ה', מאז קום המדינה ועד היום עם ישראל קם לתחיה ופורח.
אז האם הכל מושלם?
בודאי שלא. אמנם זכינו לעצמאות, זכינו לחירות, אבל האם ניצלנו אותה כמו שצריך?
בעצב צריך להודות – שלא. לא הקמנו 'מדינת הלכה' בארץ ישראל, לא הכרזנו שהמשפט השולט יהיה משפט התורה, יש חינוך חילוני בארץ ועוד ועוד. במילים אחרות, הפוטנציאל היה אדיר, אבל הוא לא מומש, [עדיין לא מומש].
במילים פשוטות וקצרות – ביום העצמאות קיבלנו מתנה נפלאה ואדירה, שאלפי שנים לא זכינו לה. יחד עם זאת, לא השתמשנו בה כמו שצריך, לא ייעדנו אותה למטרה שלשמה היא הובאה לנו.
אז מי שלא אומר הלל, זה משום שהוא חש, שאין טעם לשמוח אם המתנה לא מנוצלת כמו שצריך, אם המדינה לא פועלת על פי התורה – הרי זה רק מצב יותר עצוב..
אז למה כן להגיד?
יש לכך הרבה סיבות, ואני אכתוב אחת מהם – זה ש[אנחנו] לא ניצלנו את המתנה, זה לא סיבה להפסיק להודות [לקב"ה] על המתנה הזו! אדרבה, צריך רק להודות יותר ויותר ולהתבונן בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו 'להיות עם חופשי בארצנו' ואז לחשוב איך באמת לממש אותה כמו שצריך.
בקיצור ולענין – ביום העצמאות יצאנו לחירות, אבל עדיין אנו צריכים לעבוד קשה על מנת לממש אותה לגמרי. על כן, אנחנו ב[אתחלתא דגאולה], ב[התחלת הגאולה] ובע"ה, לאט לאט אנחנו בטוחים שגם המימוש המלא של החירות – הקמת מדינה על פי התורה בארץ ישראל – בוא יבוא
מועדים לשמחה לגאולה שלמה
חברים מקשיבים
