בפרשות אלה, בהן אנו עוסקים בציווי עשיית המשכן וכליו, משובצת כמה פעמים אזהרה על שמירת השבת. אצלנו בפרשה היא משובצת אחרי כל הציווי על הקמת המשכן שבפרשיות תרומה ותצווה. בפרשת 'ויקהל' ציווי שמירת השבת מוזכר לפני ציווי הקמת המשכן.
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בספרו 'בית הלוי' עומד על ההבדל שבין ההזכרות השונות; פעמים שהשבת מוזכרת לאחר ציווי הקמת המשכן ופעמים שהיא מוזכרת לפני הציווי על הקמת המשכן. הוא מעלה את השאלה מדוע שינוי זה בסדרי הציוויים. תשובתו היא על פי משל:
גביר מחתן את בנו. כמו כל אדם, גם הגביר העשיר מסייע לבנו בחתונה וקונה לו את צרכיו. שלא כמו כל אדם, לגביר ישנם יותר אמצעים ולכן הוא קונה לבנו יותר מהמינימום הנצרך. כל אדם (בדרך כלל) דואג לאולם, תזמורת, מקום מגורים אחרי החתונה, קצת ביגוד וכו'. הגביר מוסיף לרשימת הקניות גם שעון זהב, בגד מיוחד לימים טובים, רכב, ריהוט מלא לכל הבית עם פינת ישיבה וכו' וכו'. העובדה שהגביר מרחיב את רשימת הקניות מעידה על שני דברים – על אהבתו לבנו ועל מעמדו החברתי המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בדרך החיים של ילדיו.
איך נדע האם הגביר נותן לבנו דברים מיוחדים בגלל אהבתו או בגלל מעמדו החברתי? הרי ישנם מצבים שבהם אבא קצת כועס על הבן ובכל זאת נותן לו כל מיני דברים מכל מיני סיבות. האם הנתינה נובעת מצורך או מאהבה? איך נבחין באיזה סוג נתינה מדובר?
נסתכל בסדר העבודה. כאשר רוצים לפנק מישהו ועושים את העבודה בגלל אהבה, מתחילים מהדברים שמבטאים את האהבה, שכיף להתעסק איתם. כאשר עובדים בגלל ש'אין ברירה' ו'המצב מחייב' אז עושים קודם כל את מה שממש אין ברירה וממש חייבים לעשות, ורק אחרי זה את התוספות המיוחדות. אם הגביר מתעסק קודם כל בתוספות, בדברים שלא ממש הכרחיים לכל זוג כמו פינת ישיבה ושעון זהב, זה סימן שהוא נותן מאהבה, בגלל הרצון שלו לתת. אם הוא מתעסק קודם כל בדברים שכל זוג חייב, אולם ומקום מגורים, זה סימן שהוא עושה את הדברים בגלל שאין לו ברירה, וגם את התוספות המיוחדות הוא מוסיף בגלל המעמד החברתי שמחייב אותו, וזאת למרות הכעס שהוא חש כרגע על בנו.
שבת היא משהו שאי אפשר בלעדיו. היא מזכירה לנו בכל שבוע את יסודות האמונה וכפי הפתגם הידוע – 'יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת עליהם'. לכן גם בגלות השבת תמיד הייתה איתנו.
בית המקדש, כידוע ולצערנו, לא תמיד ל
