בפרשה הקודמת, פרשת שלח-לך, קראנו על חטא המרגלים.
בפרשה הנוכחית, פרשת קורח, נקרא על חטא קורח ועדתו.
במבט רחב אפשר לראות את שתי הפרשיות כמשלימות זו את זו;
חטא המרגלים היה חטא של עין רעה, התבוננות רעה על הארץ, על פירותיה, על הניסים שהקב"ה עשה להם (העסיק את תושבי הארץ בקבורת מתיהם) ועוד. לעומת עין טובה, שהיא דבר מאחד ומקרב, עין רעה היא דבר שמפריד ומחלק. כך חטאו המרגלים וניסו ליצור את הפירוד הנוראי בין עם ישראל וארץ ישראל. במקום ליצור קשר בין העם וארצו ובין שניהם לבין הבורא המטיב, חטאו המרגלים וניסו ליצור נתק.
קורח, לעומת זאת, חטא 'לצד השני'; 'כל העדה כולם קדושים', למה ליצור מעמדות? למה ליצור הפרדה בין שבט זה לשבט אחר, בין כוהנים ללוויים ולשאר העם? הרי כולם קדושים?
והאמת נמצאת באמצע, בהבנה שישנה אחדות וחיבור וחייבים למצוא את הקשר בין הדברים ולקיים אותו, אבל הדרך לעשות זאת אינה דרך ביטול התפקידים המיוחדים והשונים. התעלמות מתכונות, יכולות, צרכים, כשרונות וייעוד אלוקי אינה הדרך להגיע אל התכלית הרצויה לבורא עולם.
ומבחינה מסוימת אפשר לומר שהאמת נמצאת באמצע גם מבחינה 'מקראית'.
בין שתי הפרשות נמצאת פרשיית ציצית.
הציצית, מצוות הבגד, מראה שהקב"ה חפץ באחדות, לא בעין רעה ומפרדת. הבגד עצמו מורכב מחוטים שונים שנארגו זה בזה, פתילי הציצית נמצאים שם בזכות קשירה, קשר, חיבור חזק שיש ביניהם. הציצית מלמדת על הצורך באחדות. קורח, שרצה ללעוג למשה רבנו, הביא טלית שכולה תכלת ושאל אותו האם היא זקוקה לפתיל תכלת. בכך רצה קורח להראות את התפיסה ה'מגוחכת' של משה, תפיסה שלא רואה שאפשר לרומם את כולם כל אחד בזכות עצמו, כל זכות בזכות עצמו בצורה שכל החוטים שווים, כולם של תכלת, ואז אין צורך במישהו מיוחד, בחוט מסוים במיקום מסוים כדי לקיים את המצווה. אבל קורח טעה. כן צריך חוט מסוים בצבע מסוים ובמקום מסוים, כי רק כך מתמלא התפקיד. המבט של קורח הוכח, על ידי בורא עולם, כמבט שאין לו מקום על פני האדמה, ובכך בלעה האדמה את קורח.
יהי רצון שנזכה למצוא את האחדות הרצויה לבורא, את הצורה המיוחדת שבה הוא רוצה שנקדש כולנו יחד את שמו, כל אחד בצורתו המיוחדת.
יהונתן, חברים מקשיבים.
