האם אוכל לא להתפלל כשאין לי מצב רוח?

למעיין, שלום וברכה.
זה שקשה לך להתפלל כשאת אינך חשה צורך להתפלל מעיד דווקא על יושרך. אינך יכולה לעשות דבר חיצוני, שאינך עומדת מאחוריו. קשה לך להתפלל כשאינך מכוונת, ואת אינך מוצאת גם מה התועלת שיכולה להיות לך מתפילה שכזו.
אנסה להציג כאן תשובה כללית, ואקווה שגם לך באופן אישי תהיה תועלת מהדברים.
יש שתי דרכים לפתח את האישיות של האדם. בכל דרך מצד עצמה טמונות הרבה סכנות, ורק אם נדע נכון להשתמש בשתי הדרכים גם יחד נוכל להוציא מחיינו את הפירות הטובים שאנו מקווים להוציא.
שתי הדרכים הן החופש לעומת המסגרת.
החופש הוא הדרך הבריאה, בה אני עושה דברים מפני שאני רוצה לעשותם. כשכך הם פני הדברים, יש לי רצון מאד חזק ומשום כך גם התאמצות מאד גדולה, ובכך גדלים סיכויי ההצלחה שלי במשימות שאני שואף לעשות. זו דרך של עשיית דברים מתוך אהבה. מתנחל אוהב את יישוב ארץ ישראל, קצין בצבא אוהב את עבודתו הצבאית, מנהל מפעל אוהב את ההצלחה הכלכלית של המפעל, ועל ידי הרצונות של האנשים האלה, הצליחו הם כל אחד במשימתו ובדרכו.
המסגרת לעומת זאת היא קביעות שגרתית. כל בוקר עלי להתיצב לעבודתי המשעממת, ואעשה זאת בהתמדה משום שאני חושש שאם לא אבוא בשעה הנדרשת, יפטר אותי המעביד. זו עשייה של דברים מתוך יראה ומתוך פחד.
בכל דרך יתרונות וחסרונות. בדרך החופש, אמנם יש יצירתיות מאד מרובה, אך יש גם בעיה מסוימת של חוסר קביעות. ביום שיפסיק להיות לי רצון עז לעשות מחקר מסוים וכדו', לא אעשה אותו יותר. איזה תחום מחקרי יכול לסמוך על חוקרים שכאלה? באיזה מפעל אפשר לסמוך על פועלים שבאים לעבוד רק כאשר יש להם חשק לכך?
ולעומת זאת המסגרת אמנם נותנת קביעות וסדר מסוים, אך הדברים נעשים בה מתוך הכרח, ולפעמים נעשים רק ברמה המינימלית, 'לצאת ידי חובה'.
יש צורך בשילוב שני הדברים, למשל, אני אוהב את העיסוק שלי באופן כללי, ולכן אני מקבל על עצמי גם במצבים קשים מסוימים את העול של המקצוע. כך למשל אמא שאוהבת את ילדיה מוכנה לסבול גם את הבכיות של הילד בשלוש לפנות בוקר. כך צריך להיות ברוב המשימות שיש לאדם בחיים. החייל מבין את הערך של השירות הצבאי, ומעריך אותו, ולכן הוא מוכן גם לסבול את הריצות מסביב לבסיס שהמפקד דורש ממנו.
כך גם ביחס לתפילה ולמצוות. אנו מקבלים עלינו מתוך חופש את האמונה והמחוייבות לתורה ולמצוות. 'קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות'. אחרי שקיבלנו על עצמנו זאת, אנו מוכנים לעשות זאת גם במצבים הקשים. כמובן קיימת גם היראה הפשוטה, יראת העונש, שכל מי שמאמין בה' מאמין גם שאם לא יעשה את רצונו יענש, אך עדיף שלא נעשה את המצות רק מתוך יראה שכזו. עלינו לאהוב את התפילה ואת התורה והמצוות באהבה כללית, ומתוך האהבה הזו עלינו להיות מוכנים ל'סבול' ולקיימם בכל מצבי החיים.
אך ישנו דבר נוסף שחשוב לדעת ומובא בספר "נפש החיים", לר' חיים מוולוזי'ן תלמיד הגר"א. מילות התפילה שאנו אומרים (תפילת שמונה עשרה) חוברו על ידי חז"ל, אנשי כנסת הגדולה, אנשים גדולים וענקים בקדושה וביראת שמים. הם חיברו עבורנו נוסח כל כך מדוייק ומכוון שיש לו כוח לפעול ולהשפיע בעולמות העליונים אפילו בעצם אמירת המילים גם ללא כוונה. כמובן שהכוונה מוסיפה, אך דעי לך שיש השפעה עצומה אפילו לעצם אמירת המילים.
לסיכום: כדאי שתתפללי בקביעות, גם בבית הספר וגם כשאת לבדך בבית בחופשה (לפעמים דווקא מתוך השקט שבחופשה אפשר יותר להתרכז בתפילה). וביחס לשאלותיך באמונה ולמצבי הרוח שלך שמפריעים לך להתפלל, נסי להתמודד איתם ישירות, כגון ללמוד ספרים בענייני אמונה ולחפש דרכים לשמוח תמיד.
שתזכי להתפלל תמיד מתוך שמחה מרובה,
מיכאל, חברים מקשיבים.