האם להשאר באיזור הדרום?

שלום רב,
אני רוצה לספר סיפור מהספר של מישהי שהיתה בירושלים הנצורה בשנת תש"ח (מתוך הספר של הרבנית שטיינר, במילים שלי):
הרובע היה במצור, המצב היה קשה, יריות, ופגזים, הרוגים, ומחסור בהכל. למרות שההגנה השתדלה להעביר את כל האוכל הטוב לרובע, על מנת שפחות אנשים יעזבו, הדכאון השתלט על כל האנשים, והמון אנשים רצו לעזוב.
משפחות שלמות היו מחכות על מטלטליהן לאוטובוס שבו יוכלו להדחס, ולסוע אל מחוץ לתופת.
לילה אחד שמעתי את אבא ואמא מתווכחים, אבא שהיה מנציגי הרובע לא הסכים לצאת, כי אמר שאינו יכול לצאת, ואם הוא יצא, זה ישבור את האנשים שנמצאים. לעומת זאת אמא ממש בכתה ואמרה שהיא לא יכולה יותר, והוא לא יכול להפקיר את הילדים.
אנחנו בתור ילדים התעוררנו, ובאנו התערבנו ואמרנו, אנחנו לא רוצים להיות בוגדים, לא רוצים לעזוב. אבל אמא בשלה: אתם לא מבינים כמה זה קשה להיות כאן. אתם לא מבינים את הקושי!
לאחר דיון ארוך הוחלט שאנחנו נעזוב. הכל נארז בחשאי על מנת שאף אחד לא ידע על כך, באותו יום היינו מוכנים ליציאה.
אבל לפתע אבא מגיע ואומר, ´אנחנו לא יוצאים´. אמא התפלאה מאוד: מה לא יוצאים?? אבא אמר: הוחלט במועצת הרובע לא לתת לאנשים יותר לצאת מהרובע!!

סיפור זה הנלקח כאילו מעולם אחר, ממחיש יותר מכל את השאלות שמנקרות בראש כל אחד ששואל את עצמו אם לעזוב או לא.

ראשית אני חושב שאין לשפוט שום אדם, מי שמפחד, וזה מפריע לו, וחושב שזה יעזור לו להיות במקום אחר, הכי חשוב שיהיה רגוע, ולא יהיה לחוץ, הלחץ יכול להשפיע יותר מהכל לרעה.
פרט לכך, אני חושב שצריך לאזור אומץ, ולהבין שאנחנו נמצאים במערכה כוללת, שבה כלל עם ישראל נמצא במצב מיוחד, מצב שבו אנחנו נלחמים נגד הקמים עלינו להורגנו, כדי להתגבר עליהם. מצב שאבות אבותינו היו שמחים להתחלף איתנו.
אין לנו את השאלות שהיו בגולה, האם לברוח כדי שהרוצחים שירצחו את כולם לא ירצחו אותנו, או לברוח בגלל שמשתוללת מגיפת דבר או כולירע שמכלה את כל בני העיר.
אנחנו נמצאים במצב כל כך טוב ביחס להתלבטויות שהיו לפני שנים, שאנחנו פשוט לא מבינים באיזה מצב טוב אנחנו נמצאים.
יש לנו הרבה תקווה ואמונה, שאף אחד לא ייפגע מכל המתקפה הזאת של הקוראים חמס כנגדנו.
ויש לנו אמונה בה´ שיחזק את המנהיגים שלנו שידעו להשיב מלחמה שערה, לכל הקמים להורגנו.
אני חושב שיש להעריך כל תושב שנמצא כעת בביתו בכל מקום שיש בו התקפות של טילים!
לכן, קודם אני שולח לכם את הערכתי!! כל הכבוד, אתם שלוחים של כל עם ישראל, נמצאים בחזית (ואיזו חזית גדולה יש לנו, לצערנו =( אחרי הגירוש)

אבל השאלה היא האם באמת יש להיות לחוץ, והאם המקום נחשב למסוכן? ואם הוא נחשב למסוכן האם צריך לעזוב?
אולי נתחיל מהטענה של אביך:
בכל מקום יש סכנות אחרות- כבר הראשונים שאלו את עצמם האם ראוי בכלל שאדם יברח ממקום שיש בו סכנות, כמו מקום שמשתוללת בו מגיפת דבר, כיון שיש בכך אולי חוסר אמונה בה´, שהרי אם ה´ רוצה שנחיה נחיה בכל מקום, וגם במקום מסוכן?
הראשונים עונים שאין זה לגמרי נכון, וכי אדם שנמצא במקום שמוגדר כמקום סכנה, לפי ההגדרות ההלכתיות, הוא מסכן את עצמו, וגם אם לא נגזר עליו בראש השנה שהוא ימות, הוא עלול למות, כלומר, אדם יכול להתאבד, גם אם לא נגזר עליו בראש השנה שימות, ואם אדם יחליט לסוע על 250 קמ"ש יש סיכון גדול בזה, וגם אם לא נגזר עליו קודם שימות, יתכן שעכשו הוא עלול למות.
לכן הראשונים מסבירים שאדם שנמצא במקום סכנה צריך לעבור ממקומו.
יחד עם זאת כתב אחד מגדולי האחרונים שאפילו במקום שמוגדר מקום סכנה, אם אדם גר שם ומרגיש שיש במה שהוא נמצא כדי לעזור לאנשים שנמצאים שם, לעודד אותם ולרומם את רוחם, מותר לו לעזור למרות שהוא מוגדר כמקום סכנה.
יתכן שזו הסיבה שהיו רבנים שאמרו לעזוב את המקום כי חשבו שזה נחשב מקום סכנה.
אבל, יש הגדרות הלכתיות מה נחשב מקום סכנה:
ויש שני פרמטרים שנאמרו בפוסקים: 1. מקום שסוחרים מפסיקים להגיע לשם, כי הם מעדיפים לא להסתכן אפילו עבור כסף. 2. מקום שיש שם תמותה של יותר מחצי אחוז מאנשי המקום!
ברוך ה´, גם כשקורות תקלות אנחנו לא נמצאים במצב הזה.
כמו שאמרנו אין פגם בלסוע להתאוורר קצת, זה לא פשוט למשפחה לישון בממ"ד, זה לא קל לרוץ עם הילדים למקלט, ובכלל לא פשוט כל המצב.
אבל, ברור שהמקום לא נחשב למקום סכנה, ולכן וודאי שאין חובה לעזוב. יש להעריך את האנשים שנשארים, ולהבין כמה אנחנו תורמים ומראים חוסן בזה שאנחנו משתדלים כמה שפחות להפר את שגרת חיינו ולא נותנים למחבלים מעזה את מבוקשם!

חזקו ואמצו יחד עם כל תושבי הדרום!
עקיבא
akivamakshivim@gmail.com

לעיון נוסף:
רשב"ש סימן קצה
שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ה
ים של שלמה בבא קמא ו, סימן כו
מאמר באתר חמדת ימים – ארץ חמדה:
http://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=he