אני מתנצל אבל הבעיה היא מסובכת מאוד לכן השאלה ארוכה אשמח אם תוכלו להשאיר תשובה כמה שיותר מהר בתודה מראש. אז ככה: בשנה וחצי האחרונות אני מדריך בבנ"ע בסניף באיזור המרכז. אני מדריך כיתה ח(כרגע)ואני בכיתה יא מה שאומר שבקרוב אמורים להחליף אותי 2 מדריכים חדשים שנה מתחתי(בד"כ בבנ"ע נהוג שבסוף מדריכים אותך חבר'ה שגדולים ממך בשנתיים) אבל אני לא רוצה לעזוב.סיפרתי את זה לקומנרית שלי והיא אמרה שעד סוף השבוע אני צריך להגיד אם אני רוצה להמשיך להדריך עוד שנה אבל לבד! מכאן נובעת בעיה. אני כן רוצה להשאר. אבל מפחד שלא אשרוד.אני חושב שיהיה טוב לחניכים(יותר טוב ממי שרוצים להכניס אליהם) אבל מפסח אני אתקשה להדריך שלא נדבר על המחנה בקיץ הבא.אני אוהב אותם מאוד מאוד ואני בקשר מעולה עם כולם(למעט 2)אך הבעיה היא שהקומנרית לא נותנת להכניס איתי עוד מדריך(כמובן שניסיתי להסביר עד כמה אני צריך וכמה השבט צריך-אך ללא הואיל).ישבתי וחשבתי והחלטתי להשאר עד שבשבת דיברתי עם מישהו שאמר שהוא עזב מאוחר מדי וצריך לקבוע את העזיבה שתהיה סמוכה לשיא מסוים והוא שאל אותי עם אני לפני השיא או אחריו.זה השאיר נקודות של ספק והחלטתי לעזוב כי אני צריך להמשיך בחיי ולהתקדם ולשקם קצת חיים חברתיים שאבדו לי(לא הרבה).אבל היום אני מתחרט גם על החלטה הזו.אין לי שמץ של מושג מה אני אענה לה.אני אוהב אותם מאוד אם זה היה תלוי בי הייתי נולד בשנתון שלהם אבל הקב"ה החליט שעליי להיות מדריך שלהם.אבל האם הוא רוצה שאני אמשיך.האם זה נכון.מול עיני עומדים שני שיקולים:אני והשבט בעניין השבט כבר הגעתי למסקנה שאין ספק שעליי להשאר כי המדריכים שאחרי ידריכו שנה בלבד וזה סוג של בייבי-סיטר לשנה ולא הדרכה ממש(כך אני מרגיש)אך לעומת זאת האם אני המדריך יכול להמשיך לבד…ברגעים של תיסכול ויש רבים כאלה…הרבה חברים אומרים לי לא להמשיך אולי הם צודקים..אבל אני מבפנים רוצה אני להמשיך לעשות איתםדברים גדולים כמו את חודש אירגון הקרוב פעילות אינטנסיבית שיש בגילם ולבסוף לעזור להם למצוא את מקומם בתנועה(הדרכהגרעי עשייה)הלב אומר תמשיך אבל מסביב יש פחד וניכור רב.מה לעשות? אני יודע שלא משנה מה יקרה אני ארגיש שבור מאוד אם אעזוב גם אם אדע שזה הדבר הנכון,כי אני אוהב אותם ואני מרגיש שיש לי עוד לתת(אין ספק שהצורך בהישארות הוא גם צורך פנימי שלי)אז לאחר שששפכתי את כל מה שעל ליבי
שלום רב!
משאלתך ניכרת דילמה ערכית אמיתית המציקה לך ומדירה שינה מעיניך.
ראשית הרשה לי לפתוח בהסתייגות: לדעתי, קצת קשה לענות על שאלה כבדת משקל שכזו מבלי להכיר באופן אישי את הנפשות הפועלות היינו, אותך, את המדריכים המיועדים ואת השבט המודרך. לכן כמדומני שעליך בכל מקרה לדבר עם בוגרים בסניף שמכירים את השטח באופן אישי, אך אנסה להשיב מה שנראה לי כאדם המתבונן מבחוץ, ומכיר את התמונה אך ורק מהצד שאתה מציג אותו, ומבלי להכיר אישית את הנפשות הפועלות.
ובכן, עזיבת דבר אהוב היא תמיד קשה, על אחת כמה וכמה כשמדובר על הנהגה וחינוך שיש בהם גם מימד של בניה עיצוב וטיפוח דור צעיר.
אך בשורה התחתונה נראה לי שכדאי שתמסור את שרביט ההדרכה לבאים אחריך, ואסביר את דברי: כפי שאתה מתאר ובודאי יודע, כדי להדריך בצורה טובה צריך לתת מעצמך את כל הכוחות שיש בך, אם אתה סבור שלא יהיו לך כוחות, אין טעם להישאר ולתת רק חצי תפוקה. אני לא מדבר פה רק על "שיא", כפי שהחבר שלך אמר, לא תמיד עוזבים בשיא. אבל בכל מקרה, לא כדאי לעזוב כתוצאה מאפיסת כוחות. לדעתי, חלק מהגדולה של מנהיג (ומדריך הוא בהחלט מנהיג!) היא לדעת להעביר את השרביט הלאה בצורה מכובדת ויפה, ובכך בעצם לומר, "אני לא הכי טוב בעולם, גם לאחרים יש מה לתרום לכם". גם אם בעיניך המדריכים המיועדים פחות טובים ממך, אני לא חושב שזו התחושה שכדאי להעביר לחניכים (ולו בצורה סמויה).
אני סבור שכדאי שתמשיך להיות פעיל בסניף ולשמור על קשר עם החניכים אך יש לזכור דבר אחד, חשוב ביותר: לא להאפיל עליהם. תן להם את כל הבמה! אל תצור מצב שהחניכים יסתכלו עליהם בתור מדריכים "על הנייר" בעוד אתה עדיין מדריך בפועל.
אני מבין היטב את הרצון שלך להמשיך ולחנך ולתת, בייחוד בשנה האחרונה שלהם כחניכים, ואני מעריך את זה ביותר. גם משה רבנו (להבדיל), נאלץ להעביר את המושכות ליהושע, בדיוק לפני הכניסה לארץ. תאר לעצמך מנהיג שעובר איתם את כל הצרות, אך לא זוכה להגיע גם למנוחה ולנחלה, שיא השאיפות בדור המדבר – הכניסה לארץ.
אני לא יודע מה הקב"ה רוצה שתעשה, אך אני הקטן חושב שלטובת העניין בכללותו, עליך לעזוב. וכמאמר השיר הנודע "זה כואב, זה יכאב, אבל בסוף זה יגמר".
חזק ואמץ בכל החלטה שתקבל.
אביעד, חברים מקשיבים
