חברים מקשיבים שלום!!
אני כרגע בשירות לאומי מדריכה באולפנא של שכבת ח'.. אני ממש אוהבת את התפקיד של המדריכה ואני חושבת שאני ב"ה עושה אותו די טוב.. הבעיה היא שפתאום התחלתי לחשוב על זה ואני מרגישה שזה קצת בזבוז להיות מדריכה של גיל כזה כי אני רוצה להיות מדריכה משמעותית ולדעת שעשיתי משהו בלבבות של הבנות.. לקרב אותן לה' לעזור להן להיות בני אדם טובים יותר.. וכו' ותהיתי לעצמי האם בגיל כזה מדריכה באמת משמעותית? האם בגיל כזה המדריכה באמת תשפיע עלי האם אהיה בעתיד דוסית??
אני יודעת שלכל גיל חשוב שתהיה מדריכה אבל באמת שאני מרגישה שיאללה הן קטנות ולא מבינות כלום מהחיים שלהם ומדריכה זה בשביל הכיף.. ואני ממש לא רוצה שזה יהיה ככה.. איך אפשר שבאמת אהיה משמעותית להן?? אני אוהבת את המקום של השירות ואני חושבת שזה באמת המקום שלי אבל נגיד בפעולות יש הרבה בעיות משמעת והם זורקות הערות פוגעות אחת לשניה ודי! אני רוצה להשפיע על בנות בוגרות שיבינו ולא להתעסק בשטויות..תודה רבה !! וסליחה על האורך..
מדריכה יקרה – שלום.
חלק גדול מהשאלות שמגיעות לחברים מקשיבים בנושא ההדרכה קשורות לתנועות נוער. כך יוצא שתחומים אחרים וחשובים לא פחות של הדרכה – כמו למשל הדרכה באולפנות – אינם תופסים מקום של ממש בשו"ת באתר. לכן השאלה שלך משמחת ומפנה זרקור חשוב לתחום הזה. עוד סיבה לשמחה היא האכפתיות הכנה והמשמעותית שאת חשה כלפי החניכות שלך, וההתעקשות שלך לברר עם עצמך – ואיתנו – מה אפשר לעשות כדי למקסם את התועלת ואת ההישגים בתפקיד.
אני ממש חייב לפתוח בהקבלה מסוימת – ואולי אפילו קצת אירונית – בין השאלה שלך לשאלות לא מעטות שמגיעות אלינו ממדריכים – ומדריכות, כמובן – בתנועות הנוער. מדריכים רבים חשים שהדרכה של חניכים "קטנים" בתנועה, למשל בכיתות ג´-ד´-ה´, בעצם "קטנה עליהם", ושהאקשן האמיתי והתרומה המשמעותית נמצאים דווקא בקבוצות הבוגרות יותר, כיתות ז´-ח´-ט´. את מציגה מצב שבו, באולפנא, השכבה הגדולה ביותר מבחינת המדריכים בתנועה הופכת לקטנה ביותר, והיחסיות שוב צצה ומטרידה אותנו, כשאנחנו שואפים לעבוד עם השכבות הבוגרות במקום שבו אנחנו נמצאים. הנקודה הזו מהווה המחשה מסוימת, לקראת הנקודות הבאות שגם בהן ננסה לברר את מקומך כמדריכה במרחב הכל כך גדול שבין סטיגמות לבין מהות.
[1. גיל החניכים]
כיוון שכבר התייחסתי כאן לא מעט לסוגיית גיל החניכים והתמורות החינוכיות שאפשר לחולל בגילים שונים, לא ארחיב כאן יותר מדי, ואת והקוראים מוזמנים לקרוא תשובות מפורטות בנושא הספציפי הזה בקישורים שמצורפים בתחתית העמוד. ובכל זאת אציין באופן כללי את עיקרי הדברים: במהותה, הדרכה לחניכים בכיתה ג´ איננה שונה מהדרכה של חניכים בכיתה ח´ או י"א. הדינמיקה הבסיסית דומה מאוד, וגם אפשרויות ההשפעה לא שונות כמעט בכלל. אדרבא, לעתים ניתן לאתר בהדרכת חניכים צעירים יותר נקודות יתרון משמעותיות שאינן קיימות בגיל מאוחר יותר (גם בנושא זה – פירוט בקישורים שלהלן). אין ספק שהחומרים, הסגנון, וחלק מהמטרות והתהליכים שהמדריך מכוון ויוזם נראים אחרת לגמרי בקבוצות גיל שונות. אך הן גם נראות אחרת לגמרי בין סניפים שונים, ובין תנועות שונות, ובין תנועת נוער לאולפנא. ולכן כדאי לחדד ולזכור את ההבחנה בין הקשר האישי לבין הגדרת המטרות והחתירה אליהן, ואת הקשר הראוי בין שני הדברים. ומיד נפרט בדיוק בנושא הזה.
[2. מה נולד ממה – היחסים או המטרה?]
את נוגעת בשאלתך בשאלת המטרות שלך כמדריכה ומעלה לחלל האוויר מחשבות ותהיות לא רק על "מה המטרה" אלא אולי בעיקר על "כיצד ניתן להגיע אליה, אם בכלל". למשל, חשוב לך להיות משמעותית עבורן, וברור לך שאת רוצה/צריכה להשפיע עליהן שיהיו "דוסיות" בעתיד. אלו בהחלט מטרות טובות וראויות, אבל השאלה הרלוונטית היא: עד כמה הן קשורות בעצם לחניכות שלך. למדריכים באופן כללי יש לפעמים נטייה להתחיל את תכנון המטרות – מעצמם, ולא מהחניכים. המדריך או המדריכה מגיעים לתפקיד חדורי מוטיבציה ומלאים במטרות נאצלות וברעיונות מדהימים להגשמתם. אלא מה? לפתע הם מגלים שמישהו מפריע להם ומונע מהם בעקשנות את הסיפוק מהגשמת המטרה הנכספת. ולא רק זה אלא שאותו מישהו זה… החניכים! אהובי ליבנו ומחמלי נפשנו. אז איך זה קרה? באופן טבעי, כשגורם מסוים לא נכלל במשוואה המושלמת שתפרנו, כשהוא ייכנס אליה בשלב מאוחר יותר – נתייחס אליו כ"גורם זר", שמפריע. אבל אם נכניס מראש את אותו גורם למשוואה, נוכל לפחות לנסות לשלב אותו בתוכה באופן שמשמר את האיזון, כמרכיב שיש לו משקל והשפעה (הסליחה הכנה עם כל מי שהשורות הללו יותר מדי מזכירות לו שיעורים במתמטיקה…).
אז מצידה האחד של המשוואה נמצא מכלול הערכים והמטרות החינוכיות (החשובות והראויות כשלעצמן) של המדריכה ושל הארגון/האולפנא/התנועה. מצידה השני נמצאת המציאות: החניכים, השכונה, האולפנא, הסניף, שעות הפעילות, התקציב, וכו´. הנטייה הראשונית במקרים רבים היא לנסות לכפות את הפנטזיה ואת השאיפות (המופשטות, בשלב זה) על המציאות (הממשית), ואז להתפלא מאוד כשזה לא ממש עובד. כדי להגיע לאיזון כדאי לפעמים להוריד קצת מהנפח של הצד של הציפיות (של המדריך/הארגון) ולעסוק דווקא במציאות, קשה ומורכבת ככל שתהיה. להכיר אותה מקרוב ולהתיידד איתה עד כמה שניתן, כדי שנדע מה להציב כמשקל נגד מצידה השני של המשוואה.
מה זה אומר בפועל? למשל, לעבוד הרבה מאוד על ההיכרות עם החניכות ועל בניית האמון איתן. לפעמים המחיר של בניית אמון הוא… להרפות. לסגת לזמן מה מהיותך דמות חינוכית, מנהיגה כריזמטית בחסד, נואמת משובחת או נזירה שמכרה את הפרארי שלה, ולתת לחניכות להוביל. להקשיב להן. לשאול אותן. להתעניין בהן ממקום נקי משיפוטיות ומהעמדתן במבחן הערכים והמוסר. בדרך כלל אפשר לגלות באופן הזה המון דברים מעניינים – ושימושיים מאוד לתכנון העבודה החינוכית שלך איתן. כשהתהליך הזה של ההתחברות, ההתקשרות והאמון שנרקם מתנהל באופן מוצלח, את כמדריכה עשויה בהחלט לגלות שהחניכות בעצמן מספקות לך הרבה תשובות לשאלות הכי חמות מבחינתך, כגון: מה בעצם מציק להן? מה חוסם אותן מלהגשים את הפוטנציאל שלהן? מהו בכלל הפוטנציאל שלהן? איך אפשר לצאת מזה? איפה הן הצליחו בעבר? לאילו משאבים הן זקוקות, ומה מתוכם אני כמדריכה יכולה להעניק? ועוד שאלות רבות שיכולות להיות רלוונטיות.
[3. פשוט להיות שם ]
אז באמת, הקשר האישי והאמון מספקים למדריכים הרבה מאוד מידע והרבה "תחמושת" שבה הם יכולים להשתמש, כמובן לא "נגד" החניכים אלא עבורם ולמענם. ועדיין, כדאי לזכור שחלק לא מבוטל מתפקידך כמדריכה הוא לא (רק) להוביל תהליכים חינוכיים, ליזום פעילויות מרתקות, להעשיר את הידע של החניכות ולחזק את עולמן הערכי והתרבותי, אלא פשוט… להיות שם. לא רק פיזית, אלא באמת להצליח להגיע למצב שבו את זמינה מספיק עבור חלק גדול מהחניכות, ושהן יודעות שהן תמיד יכולות לגשת אלייך ולהתייעץ, לשאול או פשוט לדבר. לעמדה הזאת, הזמינה והבטוחה, יש חשיבות מאוד גדולה, אבל הדרך אליה עוברת לפעמים ביכולת לעצור לרגע את מבול הפעילות ופשוט להיות עם החניכות ולתת להן להוביל אותך אל עולמן הצבעוני, המבולבל והמשונה.
[לסיכום:] תכנון הדרכה היא מלאכה מורכבת, עדינה וממושכת. יש המון משתנים לשקול, המון זוויות לחשב, הרבה אילוצים שיש להתחשב בהם וגם לחצים, ציפיות ורצונות של הרבה אנשים במרחב קבוצתי מצומצם אחד. השאלה שלך מעידה שבחרת להתמודד באומץ ובתעוזה עם המלאכה הקשה הזו, ובכך כבר הצבת את עצמך על דרך הרבה יותר מושקעת להגעה למטרותייך ולהגשמה העצמית שלך בהדרכה. כדאי לזכור שהחשיבה על מכלול השיקולים הזה יכולה לקחת זמן – וזה בסדר. את יכולה גם לשתף בו אנשים מהאולפנא או אחרים, לפי מיטב שיפוטך. בסופו של דבר, גישה שמנסה לאזן בין המטרות והצרכים שלך כמדריכה, של האולפנא, ושל החניכות עצמן, תאפשר לך להתנסות בתהליך מעמיק ומשמעותי יותר בתפקידך, ללמוד ממנו, וגם להצליח ביעדים שתציבי לעצמך באופן מוצלח ומועיל יותר.
הרבה הצלחה! ואת כמובן מוזמנת לשוב ולהתייעץ במידת הצורך.
אוהד
nuvy23@gmail.com
לקריאה נוספת בנושא:
קשיים בהדרכה – חניכים קטנים
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=215471
מדריכה שמתקשה להתמודד עם חניכות קטנות:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=153198
חניכות קטנות – מרגישה כמו מורה
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=153198
התאמה בין המדריך לחניכים ואיך משפיעים על חניכים קטנים
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=190735