אני נמצאת בשלב בחיי שאני רוצה לפרוץ החוצה ולהגשים כל מה שעולה בראשי. אבל גיליתי לאחרונה שאין לי גב מההורים. אמא שלי לא מאמינה בי שאני אצליח אפילו לעמוד בעומס הלימודים של האונברסיטה, אבא כלכך עסוק שפעם בארבע חודשים מתעניין במה שהולך איתי, אחיות נשואות ועסוקות. מלבד אאחת שאני מדברת איתה לעיתים.
אני יודעת שלמרות שכבר אני על הסיום של גיל ההתבגרות אני עדיין מרגישה שיש לי בטחון עצמי נמוך, על אף שאני מעודדת את עצמי כל הזמן. חשבתי שזה מספיק אבל אני מרגישה פגועה שלא מכירים בערכי. אני יודעת שקשה לי לפעמים, אבל זו לא סיבה להתייאש. יש עוד כלכך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. האם אני צריכה להשען על עצמי בלבד? האם לחשוב שלפעמים כולם טועים ?
שלום טל,
המצב שאת מתארת מאוד כואב, במיוחד כאשר הוא מגיע מאנשים קרובים כל כך. לא פשוט לחיות בהרגשה שלא סומכים עליך ולא מאמינים בכשרונות שלך.
הפתרון הפשוט הוא באמת להגיד לך שכולם טועים, שאת לא צריכה אישור מאף אחד בשביל לעשות מה שאת רוצה, ובהצלחה בהמשך. ובאמת יכול להיות שכולם טועים, אני לא מכיר אותך. אבל בגישה כזאת את עלולה לפספס כמה נקודות חשובות.
התמיכה של ההורים שלך לא סתם משמעותית עבורך, אמנם כפי שציינת את בסוף גיל ההתבגרות, אבל גם (ואולי במיוחד) בשלב הזה את עדיין צריכה את הגב שההורים מספקים. כפי שאמרת, את רוצה לפרוץ קדימה, לבנות את החיים שלך כפי שאת מוצאת לנכון, וזה דבר נפלא! אבל דווקא בנקודה הזאת המשענת של ההורים היא דבר חשוב מאין כמותו.
קודם כל ברמה הערכית, מכיוון שההתקדמות שלנו אינה מנותקת מהדורות שלפנינו, אלא היא שלב בשרשרת שמחברת אותנו אליהם ואת הילדים שלנו (בע"ה) אלינו. ברמה הפרקטית, בשלב בו פורצים קדימה – עשויים גם ליפול. הנפילה לא מעידה על חולשה או חוסר בכשרון חס וחלילה, אלא היא חלק מהנסיון. יש פתגם באנגלית שאומר no pain, no gain – בלי כאב, אין הישג (באנגלית זה חרוז…). ואנחנו רואים גם שמתי שיש פוטנציאל להתקדמות גדולה, יש גם אפשרות שההתקדמות לא תצא לפועל בדרך הזאת, ונכשל. הגדולה האמיתית היא לא ההמנעות מהכשלונות, אלא היכולת לקום מהם וללמוד מהם משהו על עצמך ועל היכולות שלך, ולמצוא את הנתיב הנכון עבורך להתקדמות.
לכן בנקודה הזאת התמיכה של ההורים היא חשובה. את בשלב בחיים של נסיונות והתמודדויות, יהיו לך בע"ה הצלחות אבל גם כשלונות, והמשפחה שלך היא אחד הכלים המשמעותיים ביותר שיכולים לעזור לך בהתמודדויות שלך ולהמשיך הלאה.
כל ההקדמה הזאת היא בשביל להזכיר שגם אם כולם טועים ולא מספיק מעריכים אותך, אל תוותרי על הקשר והתמיכה שלהם בבחירות שאת עושה.
לעצם העניין, לעניות דעתי הכלי הטוב ביותר בהתמודדות שאת מציגה הוא ישירות. קודם כל, כדאי שתבררי האם מה שאת חושבת, שכולם לא מאמינים בך, באמת נכון? את יכולה לגשת לאמא שלך כשיש לה פנאי לדבר איתך בנחת, להסביר לה שאת מרגישה שהיא לא מאמינה בך ולשאול אותה מדוע. יש סיכוי טוב שתגלי שהיא מאמינה בך ורואה בך כשרונות וכוחות שאת לא מזהה בעצמך, וההתנגדות שלה לבחירות שלך היא בגלל שהיא חושבת שאת מכוונת את עצמך למקומות שלא מתאימים לך. ממש לא בטוח שהיא צודקת, אבל גם אם היא טועה אני בטוח שתלמדי ממנה דברים משמעותיים להתקדמות שלך. גם אם היא תצביע על טעויות שעשית, ושהיא אכן לא מאמינה שתצליחי בדרכים בהם את בוחרת, תנסי לברר למה היא חושבת כך, ומה לדעתה היה נכון יותר לעשות.
לגבי הקשר עם אבא שלך ועם האחיות, הייתי מציע לך ליזום קשר ולא לחכות שהוא יבוא לבד. כפי שציינת, אבא שלך עסוק, והאחיו הנשואות שלך גם בטח עסוקות – אבל זה לא אומר שלא אכפת להם ממך! לפעמים המשפחה נראית קצת מובנת מאליה ואולי מזניחים את הקשר, אבל אם הוא חשוב לך – אל תתביישי לקדם אותו.
לדעתי אם תבואי גם לאמא שלך וגם לאחיות בגישה אקטיבית ובונה, תצאי נשכרת מכך. תגלי בעצמך כוחות שלא ידעת שקיימים, הבטחון העצמי שלך עשוי להשתפר, ואולי גם תלמדי מהם דבר או שניים שלא זיהית בעצמך. כפי שכתבתי בהתחלה, אין עניין בשלב זה שתשעני על עצמך בלבד, המשפחה שלך היא כלי חשוב בארגז הכלים שנתן לך ה´ בשביל להתמודד עם קשיים, וחבל שתוותרי עליו. לכל היותר הייתי ממליץ לך ללמוד איך להפוך אותם לחלק בונה ומשמעותי בחיים שלך, יצא מזה רק טוב. התחושה שאת פגועה צריכה להיות טריגר עבורך להבין שמדובר במצב שדורש תיקון, אבל אין טעם שתפלי ליאוש ולחוסר אמונה בעצמך. יש בך כוחות וכשרונות גדולים, את צריכה יד מכוונת שתעזור לך לגלות מה הם, והזדמנות לממש אותם בפועל.
אם יש לך שאלות או צריכה הבהרות – אני כאן yoavsb@gmail.com.
שיהיה בהצלחה!
יואב.
