היהדות- מפלט או דרך האמת?

שלום שואלת יקרה!
שאלת שאלות נהדרות וחשובות מאוד, ואשתדל להתייחס אליהן במסגרת שהאינטרנט מאפשרת.

אחד הטיעונים הכי נפוצים של אנשים חילונים הוא ש´לכם הדתיים יש חיים קלים, הכול כבר ברור וידוע מראש, הרב שלכם חושב בשבילכם, ובכלל, הכול זה הוא עשה, האלוקים שלכם. בלי דאגות, בלי כאב ראש. גן עדן´.

אז אמר על זה כבר קרל מרכס, ש´הדת היא האופיום של ההמונים´, כלומר, העמך הפשוט, אין לו ראש להתחיל ולהתמודד לבד עם בעיות היום יום של העולם. מסתבר שזה יותר מדי מפחיד, מאיים, אז הנה, בוא נמציא לנו איזה אלוהים, או ישו או מה שלא יהיה, ונלך איתו עד הסוף.

פיטרו אותנו מהעבודה? זה לא כי אנחנו לא מוצלחים או כי לא התאמצנו מספיק, זה הוא. הוא אשם.

שברנו יד, נגנב לנו משהו,השידוך לא הלך טוב? טוב נו, מה אנחנו רוצים ומה בכלל יש להתחיל ולהתעמק בעניין, זה הוא. ככה הוא רצה שזה יהיה.

אז לגבי החלק הראשון ששאלת, האם זה מפלט, התשובה היא מפתיע או לא, בהחלט כן!

הדת היא מפלט, ואפילו מפלט טוב.

האם בגלל זה זה אומר שהיא לא אמיתית או נכונה? ממש לא. האמיתות של התורה אינה מבוססת על היותה גם טובה בשבילנו, ויש הרבה קישורים שעוסקים בבירור שכלי של האמונה.
ועוד נקודה למחשבה – כמו שלהיות מאמין יכול לעשות טוב להרבה אנשים, ככה גם הרבה אנשים יגידו שהדת לא אמיתית בגלל שהיא לא עושה להם כל כך טוב, ובמילה דת אני לא מתכוון לדת הנוצרית, בה את עושה מה שבא לך וכמה שבא לך, העיקר שביום ראשון תביאי שטר ירוק ומגוהץ לכומר ושיהיה לנו באמת חיים טובים.

´לא עבדו ישראל עריות אלא להתיר להם עריות בפרהסיה´, כלומר, מצד אחד, נכון, הדת היא מפלט, מצד שני, הדת, כמו הדת היהודית היא יכולה להיות גם ´חתיכת כאב ראש´ ועול די מכביד, ככה שצריך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה הנכונה.

עכשיו, לגבי החלק השני ואני מניח היותר חשוב של השאלה שלך, עד היכן צריכים להתאמץ?

את בטח מכירה את המשפט שמזונותיו של אדם נקבעים לו בראש השנה. תמיד שאלתי את עצמי מה זה אומר?

הרי אם נקבע לי שאני ארוויח בראש השנה, 5000 שקל לחודש, אז למה בכלל להטריח את עצמי ב6 בבוקר ביום חורפי לקום מהמיטה כדי ללכת לעבודה, הלא הכסף שלי כבר נקבע לי?

ובאמת את צודקת, אפשר וצריך להרחיב את השאלה לכל התחומים שלנו בחיים, האם אנחנו פועלים ומשפיעים על חיינו או שמא הכול הכול נקבע מאת הריבונו של עולם ואז, על מי אנחנו עובדים ולמה בכלל להתאמץ?

וככה זה בפרנסה וככה זה גם באחד הנושאים הכי מורכבים בכלל, נושא השידוכים, אם בת פלוני לפלוני ואם ארבעים יום לפני יצירת הוולד מכריזים בשמיים,בוא ונישאר בבית ונחכה לסוס הלבן עם הנסיך.

אז קודם כל, בקשר לפרנסה, יש עניין שנקרא השתדלות ויש עניין נוסף שהולך איתו ביחד שנקרא תנאי, הווי אומר, נניח שגזרו, שבשנה הבאה אי"ה לטובה את הולכת לעשות כל חודש כעשרת אלפים שקל אבל, בגלל חטא אדם הראשון, והקללה שהקב"ה הביא לו: ´בזיעת אפך תאכל לחם´, נגזרה על כל האנושות הגזירה שהם צריכים לעבוד ולטרוח לפרנסתם, (שהלא לפני כן היה אדם הראשון יושב והיו מלאכים צולים לו בשר ומוזגים לו יין) אם לא תקיימי את הגיזרה הזו, הרי שלא קיימת את התנאי שבאמצעותו תוכלי לזכות לשפע שזכית בראש השנה.

את צריכה להבין גם עוד משהו, וזו אחת מהנקודות היותר עמוקות שיש בהשקפה היהודית.

ישנו הכלל של ´לא עליך המלאכה לגמור´ ויחד עם זה ו´אי אתה רשאי להיבטל ממנה´, כלומר, אנחנו כבני אדם, צריכים לעשות את מיטב ההשתדלות ויחד עם זה, לדעת שבסוף בסוף, מי שבאמת קובע זה לא אנחנו אלא הקב"ה.

אז למה אנחנו מתאמצים בכלל? כדי לצאת ידי החובה שלנו, כדי לקיים את התנאי. אם היינו חיים באמונה חזקה ואמיתית ולו רק ברמת הדיבורים, ש´מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק´, ייתכן בהחלט שהיית יכולה לשבת בבית, לא ללכת לבדוק אף ש"ל, וההצעות היו מגיעות לך לדואר, רק תבחרי. שהרי אם ממילא הכול מהקב"ה אז מה יש להשתדל?

אלא שאנחנו רחוקים מהרמות האלה, וכולנו נכללים או רובינו נכללים בגדר הגזירה של אדם הראשון, בזיעת אפיך תאכל לחם ולכן אנחנו צריכים לעשות את שלנו, ויחד עם זה החובה ועבודת ה´ שלנו, לדעת, שלמרות שבדקנו אלף ואחד מקומות, עדיין, האם ניפול על שנה טובה מבחינת השירות לאומי והכול יילך אי"ה כמו שצריך, עדיין הכול תלוי בו, בריבונו של עולם ובסייעתא דשמייא שתיפול עלינו.

כלומר יש כאן שילוב של אמונה שהכול משמיים ועבודה מעשית שלנו להשתדל ולהוציא מאיתנו את הכי טוב שלנו,שמותלת עלינו מתוקף חובת ההשתדלות.

ישנם המון סיפורים בכתבי ר´ נחמן, שמדברים אודות אנשים שהגיעו לדרגות ממש גבוהות באמונה, עד שנראה שכמעט ביטלו את צורך ההשתדלות שלהם, אולם הכול כמובן לפי הדרגה האישית שלך ומצב הרוחני בו את נמצאת.

ועוד דבר שחשוב מאוד מאוד להדגיש – כל מה שכתבתי למעלה הוא לגבי דברים שאין בהם ערך עצמאי, והם נובעים רק מהקללה "בזיעת אפך תאכל לחם". אבל יש הרבה דברים חיוביים, שעליהם תפארת האדם – והם לא מוגדרים כאיזו ´השתדלות´ בדיעבד אלא דבר לכתחילה שבלכתחילה. הרי כך אומר הנביא ירמיה (סוף פרק יז) : "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה´ וְהָיָה ה´ מִבְטַחוֹ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצּרֶת לֹא יִדְאָג [וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי]" – כלומר, דוקא הביטחון הוא המוביל אותנו לעשיה חיובית. כך למשל מובא במדרש "גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד. וכן היה רבי מאיר אומר ראית מימיך ארי סבל דוב קייץ שועל חנווני או אחד מן החיות עושה מלאכה? למה ניתנה להם מלאכה, לא מפני שהם (בני האדם) טפלים, אלא מפני שהמלאכה עדיפא". ודברים אלו אינם סותרים את האמור בסוף מסכת קידושין "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת? וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלּא בְּצַעַר* וַהֲלא, לא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי – אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלּא בְּצַעַר? אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי", כי בכל מלאכה יש שני צדדים – עצם המלאכה שהיא הרבה פעמים דבר חיובי לגמרי, והצער הכרוך בה שנובע מחטא אדם הראשון.
ויש עוד הרבה מה להאריך בנושא.

לגבי החלק האחרון של השאלה שלך, מהו הגבול של להיכנע לרצון ה´.

´עשה רצונך כרצונו´, כל החיים שלנו, אנחנו חיים מתוך מטרה אחת, שנוכל להגיד שהרצון שלנו, שהמהות הפנימית שלנו, משתלבת ומתאימה למהות של הקב"ה, כמו שאומרים לפני התפילה: "הריני מכוון מעתה על כל פרט ופרט ממעשיי ודיבורי ומחשבותי..ליחד לשם יחוד קוב"ה..´

אולי זה נראה במבט ראשון קצת מפחיד, כאילו מה? אז אין לנו חיים? רצונות? שאיפות משלנו?

אז ברור שלא זו המטרה, אלא המטרה שניקח את כל השאיפות, הרצונות, החלומות שלנו, את כל האישיות שלנו, את כל ה´אני´ שלנו ואת זה ניתן לקב"ה, נכוון אותו ככה שהוא לא יסתור את הרצון של הקב"ה אלא יתמזג איתו, מתוך הבנה אמיתית, שככה ורק ככה נגיע למימוש שלנו בצורה הנכונה והעמוקה ביותר.

אז לסיכום:

1) נכון שהדת היא מפלט, אולם מצד שני, היא גם יכולה להיות ´כאב ראש´ לא קטן ובדברים האלה האנשים מתחלקים לשניים, יש כאלה שיעדיפו את ה´אופיום´ הזה, כמו שאמר קרל מרכס, אולם יש כאלו שיעדיפו את ה´עבד בהפקירה ניחה ליה´, כלומר, עזוב אותי עכשיו מעול מצוות תן לי לעשות מה בראש שלי, או במילים אחרות ´לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרסי´ה´.

ומלבד זאת, הטענה שמציגה את הדת כמקלט, זוהי טענה שיכולה לעשות עוול לרציונל ולשכל הישר כי אין קשר בין הדברים, ואם הדת נוחה להרבה אנשים זה אומר שהיא לא נכונה? שלא היה מעמד הר סיני?

2) עד היכן צריך להתאמץ?

הבאנו הכלל שאומר ש´לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיפטר ממנה´, כלומר, אנחנו צריכים לעשות את חובת ההשתדלות שלנו, כמה שאנחנו יכולים, וזה בגלל הגיזרה שניגזרה על אדם הראשון, יחד עם זה עבודת ה´ שלנו היא לדעת שלא אנחנו קובעים כאן את התוצאות, אלא למרות שחרשנו למבחן יום ולילה, עדיין אנחנו צריכים לכתוב את בס"ד או ב"ה בצד ימין למעלה כדי להזכיר לנו מי באמת מנהל כאן את העיניינים ושאנחנו לא עושים אלא את התנאי המוטל עלינו.
וכל זאת לגבי השתדלויות שבאמת היה אפשר בלעדיהן, אבל עצם העבודה היא הרבה פעמים דבר חיובי מאוד ואפילו מצוה (כמו למשל מי שעובד אדמה בארץ ישראל, ומקיים מצוות ישוב הארץ).

3) לגבי מהו הגבול של להיכנע לרצון ה´?

באופן כללי, המטרה והשאיפה שלנו, זה ´אתם קדושים לה´ אלוקיכם´, להפוך את כל החיים שלנו, לעבודת ה´ אחת.

ברור ומובן שאף אחד לא הולך לקחת מאיתנו את האישיות שלנו, ואת החיים הפרטיים שלנו, אלא מתוך החיים הפרטיים שלנו, מתוך הבניין שבנינו במשך הזמן,תבוא עבודת ה´ והגשמת הרצון שלנו, להגיע ל´עשה רצונך כרצונו´.

השאלה ששאלת היא שאלה באמת טובה והנושא נחשב אחד הכבדים שיש, ככה שיכול להיות שאולי לא קיבלת את התשובה שרצית, במקרה הזה, את מוזמנת להיות יותר ספציפית ואי"ה נשתדל לענות יותר מדוייק.

בשורות טובות.

אבינועם