שלום!
אני יודעת שכשאני מתפללת אני אמורה להרגיש שאני עומדת לפני מלך מלכי המלכים. אבל זה לא ככה. כשאני מדברת איתו אני מרגישה שהוא כמו אבא בשבילי, לא "המלך" הבלתי ניתן להשגה אלא אבא קרוב שאפשר לצחוק ולדבר אתו ושאני יכולה להרגיש אתו הכי נוח שבעולם בכל מצב שלי. אז אני לא מבינה למה אני לא יכולה להתפלל כשאני עם פיג'מה או כשהחדר מבולגן וכו…?
שלום ושבוע טוב!
קודם כל, עלי להתנצל שאני כותב לך רק עכשיו, באיחור גדול. סליחה.
את מרגישה שה' הוא כמו אבא. אבא קרוב. שאפשר להרגיש איתו הכי נוח בעולם.
זה ממש נכון. מי יותר מכיר אותך ממנו? מי יותר מבין אותך ממנו? הוא הכי קרוב. הוא מחייה אותך בכל שניה. ולכן טוב שאת מרגישה כך.
ויש צד נוסף. שהאבא הזה הוא גם מלך מלכי המלכים. בורא העולם. נותן התורה.
האם משתלבים שני הדברים ביחד? כן. לא חייבת להיות סתירה. כי אפשר להתרגל לכך שה' הוא גם הדבר הכי גדול ועצום – ומספיק להעיף מבט לשמים ולהיזכר שאת כל זה הוא ברא. והוא גם כל כך גדול, שהוא יכול להיות הכי קרוב לכל אדם, ולשמוע תפילה של כל אחד, בכל נושא.
נכון שהרבה פעמים אנחנו לא מצויים באיזון הנכון. מגזימים לאחד הצדדים. או שרק רואים בה' את המלך, וחסרה הקירבה והקשר. או שמרגישים הכי קרוב בעולם, ולא זוכרים מספיק שהאבא הזה הוא הבורא שלנו, הוא בורא העולם כולו, הוא נתן לעולם ייעוד נפלא ודרך להגיע אליה.
אחד מהדברים שעוזרים לשמור על האיזון הזה, הוא שמתפללים לפחות את תפילת העמידה (שהיא מרכזית, עם ברכות ושֵם ה') בצורה שיש בה גם כבוד, כלומר עם בגדים.
בפיג'מה אפשר גם כן להתפלל – את התפילה שלך, מהלב, במילים שלך.
הכל מסתכם במילות התפילה. "אבינו מלכנו…" – גם אבינו, הקרוב והאישי, וגם מלכנו.
וגם בברכה, אומרים: "ברוך אתה ה'", בגוף שני. מדברים ישירות עם ה'. אך מיד אחר כך אומרים: "אשר קידשנו במצותיו וציונו" – בגוף שלישי, נסתר. כי הקב"ה הוא גם הכי קרוב, אך גם עליון ואינסופי ומעבר להשגתנו. ואין סתירה.
בהצלחה,
שנגיע כולנו לדבקות
ב'אבינו' וב'מלכנו' גם יחד,
יונתן, חברים מקשיבים
