האמונה נמדדת ברגעים הקשים, אך איך אפשר להמשיך ולומר שהכל לטובה, כשאנו רואים אנשים מחריבים את בתינו, מוחקים מקום שישאר רק בזכרון שלנו, מעבירים את הקברים הטריים של הורינו אשר נשפך דמם ע"י רוצחים רק בגלל היותם יהודים, והם ציוו לנו במותם, עוקרים זכרונות, אהבות, חיים… והכל למען הצוררים שפלי הנפש? והכל לטובה…?!?
שלום וברכה!
קודם כל אני רוצה לומר שלהגיד שהכל לטובה זה באמת לא חכמה. החכמה היא לחיות את זה ולהרגיש את זה באמת. השאלה שלך מראה על חיפוש של הזדהות עמוקה יותר, בלי להסתפק בסיסמאות בלבד, וזה יפה מאוד.
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". ביום אנו מודים על החסדים שאנו רואים, אך בלילה קשה יותר, יש חושך, חושך רוחני, קשה לראות את החסדים, ואז באה המצווה להאמין.
איך אפשר להאמין שהכל לטובה כשיש חושך, והכל נראה שחור?
אנחנו צריכים להתבונן הרבה, להתבונן בעצמנו, להתבונן בסביבה ולהתבונן בכל העולם כולו…
אם נתבונן, נגלה כמה אנו יודעים מעט: כמה הטבע העצום והמרשים מכיל בחובו פלאים כל כך אדירים שאיננו מבינים אותם? כמה פעמים כעסנו על חבר שהיינו בטוחים שהוא לא היה בסדר כלפינו, ולבסוף גילינו לבושתנו שהוא דוקא ניסה מאוד לעזור לנו? אפשר להוסיף עוד המון דוגמאות…
אם נשים לב ונפנים עד כמה קטנה ידיעתנו, ואפילו את הדברים הקטנים שמסביבנו איננו קולטים ומבינים, נבין שלא שייך בכלל שנצליח להשיג אפס קצהו מכל סדרי העולם שסידר הקב"ה, וכמובן לא מסדרי הגאולה הנעלמים.
אפילו ילד קטן שמקבל מכה מאמא, בטוח הרבה פעמים שהיא לא צדקה, בגילו אין לו אפשרות להבין בכלל את נקודת מבטה של האמא, שיש לה נסיון חיים, והיא יודעת שרק בזכות העונשים הללו יגדל ילד טוב ומחונך, שעוד בעתיד יודה לה כל כך על ההשקעה הגדולה שהשקיעה בחינוכו.
מה נאמר אנחנו, שביחס לקב"ה איננו מתקרבים אפילו לילד קטן??
איך 'חיים' את זה? אני רוצה לתת דוגמה קטנה מהתנ"ך כדי להמחיש את הדברים. אני ממליץ מאוד לקרוא את הסיפור של יוסף ואחיו, ולנסות כל הזמן לחיות ולהיכנס לתוך הדמויות של האחים, לנסות לחשוב מה הם הרגישו במהלך כל הסיפור, [בלי לדעת כמובן את הסוף].
אני גם אנסה להעלות על הכתב מעט מהתחושות שלהם – מתוך דברים שכתבתי פעם לבחור שחלה בסרטן – אך אעשה זאת בקיצור. בכל אופן אני ממליץ לך לעשות זאת קודם בעצמך, בלי לקרוא את מה שאני אכתוב.
מספר שנים לאחר מכירת יוסף. האחים מלאי רגשי חרטה ומצפון קשים, אך אין לאל ידם להושיע. והנה פורץ רעב גדול בכל האזור, ורק במצרים אפשר להשיג אוכל. לאחים השם 'מצרים' ישר עושה אסוציאציות ומעלה בהם את מעשה המכירה, ועמוק בתוך ליבם יש איזשהו שביב של תקוה, אולי ימצאו את יוסף (כך אומר המדרש). יעקב מצווה את האחים לרדת למצרים ולהשיג אוכל, מלבד בנימין. האחים יורדים למצרים.
באותה תקופה היה במצרים משנה למלך שהיה אחראי על מכירת התבואה. הוא פיקד על כל מבצע החלוקה.
בבוא האחים למצרים, הם נלקחו והובאו לפני המשנה למלך, והוא האשים אותם שהם מרגלים, והתחיל לחקור אותם עד ש"גילה" שיש להם עוד שני אחים, אחד מהם איננו והשני נשאר בבית.
האחים הנאשמים היו במצב מאוד קשה, הם לא הבינו מה רוצים מהם? למה פתאום מאשימים אותם בריגול, למרות שלא עשו שום דבר שבכלל קרוב לכך מה יעשו עם האשמות אלו? מסתבר שהעונש של ריגול בתקופתם היה חד משמעי – מוות!
לבסוף אמר להם המשנה למלך שאם יביאו את בנימין אז גם הוא יאמין להם שאינם מרגלים. בינתיים נלקח אחד מהם לכלא ונשאר במצרים, והם שוחררו לביתם כדי להביא את האוכל, אך הם לא הורשו לחזור ללא בנימין. כאשר נגמר האוכל נאלצו לחזור למצרים, אך יעקב לא רצה לשלוח איתם את בנימין, מפחד שיקרה לו אסון, שהרי אחיו מת (כך חשב יעקב), ובנימין נשאר היחיד מבני רחל, שגם היא כבר מתה.
לבסוף הרעב גבר ולא היתה ברירה, ויעקב נכנע ללחציהם לקחת את בנימין, לאחר שיהודה הבטיח שהוא ערב לחזרתו.
ירדו האחים למצרים עם בנימין, קנו אוכל, והחלו לחזור ארצה בהרגשת רווחה, שהמשנה למלך האמין להם ושחרר אף את אחיהם שנשאר בכלא.
עוד הם הולכים והנה רץ אחריהם אדם ועוצרם ומאשים אותם שגנבו את הגביע של המשנה למלך. הם כמובן היו בטוחים שזו טעות, והודיעו בביטחה לשליח שהוא יכול לבדוק. השליח בודק החל מהגדול, וכך ממשיך בחיפושיו עד שלפתע מוצא את הגביע אצל בנימין.
עוד פרשייה לא ברורה. כיצד זה קרה? מה רוצים מהם? מה יהיה הסוף? האם יהרגו את כולם? מה יהיה עם בנימין? מה יקרה לאבא יעקב כשישמע זאת?
האחים שליבם נמוג הוחזרו שוב למשנה למלך, ולאחר שננזפו קשות, הודיע להם שבנימין ישאר לעולם במצרים, ויהיה לו לעבד, והאחרים יכולים לחזור לאביהם. האחים היו עכשיו בשיא המשבר, והם לא ידעו מה לעשות וכיצד לספר זאת ליעקב. אין צורך להאריך במילים כדי לתאר את הקושי הגדול בו היו נתונים האחים בשעה זו. הם הבינו ואמרו אחד לשני שזהו עונש המגיע להם על מכירת יוסף, והתחרטו בקול על כך שלא שמעו ליוסף כאשר התחנן אליהם שלא ימכרוהו.
המשנה למלך ששמע את דבריהם לא יכל להתאפק יותר, והוציא את כל משרתיו מהחדר, ואז אמר לאחים 3 מילים בלבד, 3 מילים שפתרו את כל השאלות הקשות שהיו לבני יעקב…
המילים היו: "אני יוסף אחיכם!".
ברגע זה נעלמו כל הקשיים, ונפסקו כאחת כל המשברים. עתה הבינו בני יעקב שכל מה שקרה להם אינו רע, הם רק חשבו שהם במצב קשה, כי הם לא ידעו את האמת…
נזכיר רק שגם בצד של יוסף היו קשיים נוראים, החל מהשלכתו לבור, דרך מכירתו לעבד, האשמת אשת שר הטבחים והשלחתו לבור ועוד ועוד. אני חושב שמי מאיתנו שהיה עומד במקום יוסף היה שואל את שאלתך "איך אפשר לומר שהכל לטובה", אבל יוסף הצדיק אפילו לא כעס על אחיו אלא אמר להם "אתם חשבתם לרעה, וא-לוקים חשבה לטובה".
אפשר את אותו הדבר להמחיש דרך יציאת מצרים – דרך כל הקשיים שהיו במדבר, המתאוננים, החטאים, המשבר עם קורח, ועוד משברים רצופים במשך 40 שנה. ננסה לדמיין את התחושה שהיתה במדבר כשנודדים עשרות שנים בלי לדעת מה יהיה מחר, בטח גם אז היו אנשים ששאלו 'זו גאולה???'
סדרו של הטבע הוא שהדברים הטובים נבנים ומתגבשים דרך קשיים. כשזורעים זרע באדמה יוצא שתיל שהופך לעץ, אך לפני כן קורה דבר מאוד מעניין – הזרע קודם נרקב באדמה ורק אח"כ הופך לשתיל!
כשאשה מצפה לחבוק ילד זה עובר דרך הריון, בחילות, הקאות, עייפות, כבדות וכו'. וככל שההריון מתקדם יותר קשה לסחוב, ולבסוף מגיעים הצירים וכבר א"א לסבול עוד, ואז הצירים מתחזקים ומתחזקים והאשה כבר בקושי עומדת בכאבים… עד שלבסוף מגיע התינוק המיוחל.
כיצד מסכימה האשה לחוות זאת, למרות שזה כל כך קשה?
כי היא יודעת מה תהיה התוצאה! היא יודעת שהתוצאה שווה את כל הסבל הזה.
אם היינו יודעים מהי הגאולה, כמה גדולה היא, אלו חיים באטמוספירה רוחנית אחרת יהיו, אילו רק היינו יודעים להעריך זאת, היינו מקבלים הכל בהבנה מלאה כמו אותה אשה המקבלת באהבה את חבלי הלידה, ואגב – תהליכי הגאולה נמשלו לחבלי לידה. ואמנם אנו לא יודעים ולא יכולים להשיג את הגודל הזה עד שנגיע אליו, אבל אנו יכולים להתמלא באמונה, ולהבין שככל שיותר קשה, זה רק מראה שהגאולה תהיה משהו גדול יותר ש"שווה" את כל הסבל הגדול שבדרך.
בעז"ה נשתדל לעשות מעשים טובים, ובכך ה' ימתיק לנו את חבלי הגאולה!
רק טוב,
יאיר.
