הכל נתקע לי!

אנסה להאיר דרכך, על אף הערפול בדבר הסיבה בגללה הינך מרגיש חוסר התקדמות שמביאך לייאוש ר"ל. משאלתך אני מבין שאתה אדם הלומד תורה באופן קבוע, מסתמא בחור ישיבה.

המציאות שהינך מתאר אינה זרה להרבה אנשים כמותך, וכאחד מהם- אומר בגלוי שגם בי עוברות לעיתים הרגשות דומות, ודע לך שיצאתי מזה והתגדלתי. לכן לפני הכל, דע לך שאסור לחשוב על מחשבות ייאוש, ולא זו בלבד אלא שצריך לשלול מהיסוד אפשרות אופציונלית של ייאוש באישיותך. אסביר דברי, אדם עובר הרבה מאורעות בחיי היומיום, פעמים טובים יותר ופעמים פחות. תגובת האדם למאורעות הללו (הפחות טובים) תלויה ברובה באדם בעצמו וניתנת לשליטתו. אדם שמסגל את עצמו (ואת מחשבתו) בימים כתיקונם שיש מצבים נפשיים שאליהם לא יגיע ומוציא אפשרויות אלו מ"בנק" האפשרויות הפנימי שלו, ברוב המקרים באמת לא יגיע לשם היות ותגובות האדם מושפעות מהרגשותיו ומחשבותיו. לכן אדם שהטמיע בנפשו את התקווה והאופטימיות וסיגל נפשו שייאוש לא בא בחשבון בשום מקרה לא ייפול לייאוש אפילו במצבים הקשים ביותר. לכן עוד לפני שאתייחס לעצם השאלה אתן לך טיפ לעתיד. בע"ה שתחזור לאיתנך, ולבטח תחזור לאיתנך! סגל את נפשך לחשוב להבין בהרגשה ברורה שייאוש לא חלק מאפשרויות המשחק, וממילא גם ברגעים הקשים והפחות נעימים של החיים לא תיפול לייאוש אלא תאמין בטוב ותאמין בחיים וממילא תצליח לעבור את כל המצבים הקשים בחיים, ולהתגדל על ידם.

לעצם שאלתך. הרגשה של חוסר הצלחה, של אכזבה ואמירה של האדם לעצמו שנכשל בדרכו ובמעשיו – תלויה במבטו של האדם. אדם שמודד את מידת הצלחתו רק מול שאיפותיו הראשוניות עתיד להתאכזב פעמים רבות. בעבודת ה' הפרטית שלנו אנו שואפים שאיפות גדולות, פעמים גדולות מאוד (וטוב שכך), אך לא תמיד מצליחים לממש אותן בפרק הזמן שתוכנן מראש או שאפילו רק חושבים אנו שלא נצליח להגיע למטרתנו. במצב זה האדם יכול להביט ולנתח מצבו בשני אופנים. הראשון הוא ניתוח ריאלי וקר של האדם ששואל עצמו: האם הגעתי ומימשתי את שאיפותיי הראשוניות או לא. היות והאדם לא מימש את מלוא שאיפתו, מסיק האדם שנכשל במשימתו ממילא אכזבה ממלאת נפשו ואז העצבות והייאוש ר"ל הם עניין של זמן.
לעומת זאת יכול האדם לעשות חשבון קצת שונה ולשאול את עצמו עד כמה התקדמתי לקראת המטרה? ואע"פ שכרגע ישנה דעיכה ועמידה במקום, אין זה אלא דבר זמני ואחזור למצב של התקדמות ואין כאן ח"ו השלמה עם חסרון של מימוש שאיפתי.
בחינה כזאת של המצב מאפשר לאדם להסתכל אחורה ולראות איך התקדם ממדרגתו הראשונית למצבו הנוכחי (שגם הוא זמני ועתיד להתעלות) ולהתמלא שמחה ורצון עז לומר תודה לה' על שזכה להתקדם ולהגיע למצבו הנוכחי.
(כהוספה לדבריי שאין להתייאש כלל מ-'אי הצלחה' במימוש שאיפות עליונות וגדולות, אצטט מדברי האדמו"ר מפיאסעצנא בעל ה"אש קודש" בספרו 'בני מחשבה טובה' בעמוד 23 – " ואם קשה לך להבין עתה איך אפשר לך להגיע לידי מצב אשר לא שיערוהו לא אתה ולא חבריך, לא תתייאש ממנה כי הכלל הזה תדע, כל מדרגה גדולה וכל מידה עילאה אשר תשמע לא תתייאש ממנה, רק תחמוד אותך בליבך ותתאמץ להגיע אליהן, כי הרבה אנשים כבר נאבדו ולא עלו אל המצב שהיו מוכשרים אליו רק מפני הייאוש וכו' " אני ממליץ לך לעיין עוד בפנים.)

אמנם גם אחרי שהאדם בוחן את המצב בעין טובה ורואה את חצי הכוס המלאה, שואל הוא את עצמו מדוע חדלתי מלהתקדם בעבודת ה' שלי הרי עד עכשיו הכל התקדם כראוי וע"פ התכנית.
בנקודה זו שוב יכול האדם למצוא את עצמו נבלע לתוך מערבולת של מחשבות ורגשות של אכזבה ודכדוך שיובילו מהרה את האדם לעצבות וייאוש ר"ל. אולם האדם היותר גדול מבין שגם מציאות זו של דעיכה במקום, ואפילו שפירושה לכאורה הוא נסיגה אחורה בעבודת ה', אינה אלא ההתקדמות וההתעלות היותר גדולה והיותר מהותית של עבודת ה' של האדם (ע"פ היסוד של המהר"ל שההעדר קודם הוא להוויה. וראה גם אורות התורה ז', ג'). כוונתי לומר שדווקא העצירה והדעיכה הם ההכנה לקראת עליית מדרגה מהותית בקרבת ה' שבאדם, בעבודת ה' שלו. הסיבה לכך היא שבכדי להתקדם באופן מהותי צריך הריסה של המדרגה הקודמת של האדם ואז, דווקא אז תופיע באדם המדרגה היותר גדולה בעבודת ה' הכללית שתבוא לידי ביטוי בכל הופעות החיים (שהרי הפך לאיש אחר במלוא אישיותו) החל מיחסיו עם משפחתו וחבריו יעד לקודש פנימה בלימוד התורה ממש, שיהפוך לימוד שונה לחלוטין -לטובה כמובן.
ועוד משהו שחשוב לדעת. לרצון עצמו יש חשיבות גדולה והרב קוק כותב רבות על כך (ראה למשל אורות התשובה פרק ט). הרצון הוא עומק האישיות של האדם, ותמיד יהיה פער בינו לבין המעשה מעצם העובדה שהרצון נובע מהנשמה חסרת הגבולות, והמעשה – קשור לגוף המוגבל. ככל שאדם מחובר יותר עם נשמתו כך הוא מרגיש רצונות גדולים יותר והרצונות האלה מקרבים אותו ממש ממש לקב"ה!
כל הנקודות הנ"ל מאירות לאדם הנתון במצב של האטת התקדמות או עמידה במקום בעבודת ה'. ייתכן גם מצב של נפילה גדולה ע"י מעשיו של האדם, שעשה מעשה שלא ייעשה. מצב זה גורם לאדם אכזבה מעצמו עד כדי דחייה עצמית וייאוש כולל. במצב זה חייב האדם להאמין בכוחה של התשובה, כלומר, ביכולת של האדם להתגדל ולצאת מקטנותו וע"י אמונה גדולה לחזור למצבו הראשוני על אף חטאו ולא להיכנס לתוך מערבולת של מעשיו הרעים. ידוע לכל כוחה של התשובה ואין צורך להכביר במילים, רק דע לך שאין דבר בעולם העומד בפני התשובה! לכן האמן בעצמך, האמן ביכולת שנתנה לך להתקדם ולהתעלות גם במצבים קשים של נפילות גדולות. הבנת כוחה של התשובה וגדולתה של האמונה היא עיקר העבודה הדרושה לחזור למצב של התגדלות קבועה כבעבר. היוצא מכל דבריי הוא שהעיקר הגדול הוא האמונה בטוב שבעולם, בטוב שבאדם ובטוב הגלום בך עצמך, וממילא שלילה מוחלטת של הייאוש שאינו אלא פרי דמיונו של כוח הבחירה שבך. ודע ש"אין ייאוש בעולם כלל".
שלך,
גבריאל.
gavriel52@hotmail.co.il