מספר שאלות בנושאים שונים: מה המצוות עוזרות לה' אם אנו מקיימים אותם בתור אמירת תודה? מניין אתם יודעים ואומרים שיש עולם הבא? מה ההוכחה? מה ההוכחה שהתורה היא מהשמיים? למה יש כל כך הרבה מצוות בשולחן ערוך ? הרי בספר החינוך יש רק תרי"ג אלו שבתורה?
כשאני צריך לא להתגאות יורד לי הבטחון העצמי, הכבוד העצמי אסור ללכת זקוף רק שחוח להוריד את עצמך עד שתרגיש כאפס לעומת ה', אך יש לזה השפעה גם לעומת כל אדם? אני לא מבין (יותר נכון קשה לי) למה צריך כל פעם לדעת שההצלחה היא מאת ה' ושוב לדעת שאתה אפס, אבל כשיש כשלון לרדת על עצמינו?
פעם באחד המאמרים כתבתם ש"עולם בלי אלוקים הוא עולם ללא שאלות כי הכל קרה כי הוא קרה", אך את אותו דבר עושים הדתיים בעולם עם אלוקים הם אומרים שבכל קרה כי הוא רצה שזה יקרה אפילו שהם לא מבינים למה?
הרבה מאד שאלות מבולגנות, אך תארו לכם שיש בראשי עוד כאלה מבולגנות ואיני יכול לשאת את הנטל. בבקשה ענו לי. בתודה, דורון
שלום רב לך דורון, תודה על השאלות החשובות שהעלית!
קודם כל נסכם אותן בקצרה:
א. מה ההוכחה לאמיתות התורה?
ב. למה המצוות כל כך מכבידות?
ג. למה צריך את הענווה, שסותרת את הביטחון העצמי?
ד. האמונה גורמת לאדם שלא יעמיק ולא יברר, הוא מאמין וזהו.
אני מבין משאלותיך שהדת מלחיצה אותך, אתה מרגיש שהיא עול מעיק שמחניק את כל הכוחות. ברשותך אני רוצה להתחיל בנתיים בעניין של הענווה, גאווה וביטחון עצמי. כיון שזהו נושא מאוד חשוב הייתי רוצה קצת להרחיב בו, ובפעמים הבאות – לעסוק יותר בהרחבה בשאלות האחרות.
ובכן: ראשית יש לדעת, שענווה אין פירושה לבטל את עצמך! אין פירושה לומר לעצמך שאתה אפס וההצלחות לא ממך, ודוקא כשיש כישלון לרדת על עצמנו! חלילה וחס!
ענווה פירושה לדעת שכל מה שיש לך, ויש לך הרבה מאוד – נשמה אלוקית וכוחות אדירים – ניתן לך מהקב"ה. לך יש בחירה חופשית, האם לנצל את הכוחות האלה לאפיק החיובי או חלילה לא. ממילא, ודאי שכאשר אתה חושב על מעשיך, חשוב מאוד להסתכל גם על הדברים הטובים, לשמוח בהם ואפילו מותר לטפוח לעצמך על השכם! כמובן שאתה גם לוקח אחריות על כשלונות, אבל לא כדי לרדת על עצמך חלילה, אלא פשוט כדי להפיק לקחים, כדי להתקדם! בדיוק כמו שהרמטכ"ל עושה לפעמים לעצמו הפקת לקחים!
כי כך הוא האדם – מתקדם, בשונה מהמלאכים שעומדים במקום. וכדי להתקדם – צריך לפעמים ליפול, לא לכתחילה, אבל בדיעבד – גם הנפילות הן לטובה!
כאמור, ענווה פירושה הכרה שכל מה שיש לאדם – בא מהקב"ה. ממילא, במקום לפחד מכשלון – אנחנו יודעים שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח ואת השליחות. אנחנו לא מפחדים שמא לא נצליח, כי אנחנו יודעים שאנחנו לא ככה סתם בעולם במקרה, אלא יש מי שנתן לנו את התפקיד והוא יעזור לנו למלא אותו אם אנחנו נעשה מצידנו את ההשתדלות. ואם נכשלים, יודעים שאנחנו לא לבד ושכל מאמץ מצידנו הוא בעל ערך גדול בשמים, ערך שבסופו של דבר יבוא לידי ביטוי גם במציאות.
יתרון נוסף שיש לאדם עניו הוא שהוא פתוח לקבל דעות שונות ממנו, גם דברים שהוא לא חשב עליהם בעצמו, וממילא הוא נעשה אדם יותר כללי, עם מחשבה יותר עמוקה וכוללת יותר זויות של האמת.
אני רוצה להעתיק לך מתוך שיעור של הרב זלמן מלמד, המתפרסם באתר ישיבת בית אל:
"אל יטעה האדם ויחשוב שהגאווה נותנת לאדם בטחון ושמחה, והענווה יוצרת תחושה של מסכנות ועצבות. לא כן הדבר, אלא להפך. ממש להפך. דווקא הענווה מביאה לידי שמחה אמיתית והגאווה לעצבות.
הגאה שמתנשא על אחרים, החושב את עצמו לאיש המעלה, רוצה שאחרים יכבדו אותו, ויעריצו את מעלותיו, ומעמדו בעיני הבריות חשוב לו, זה גורם לו רגישות ומתח. הוא נפגע כאשר לא מכבדים אותו כיאות לו לפי דעתו והוא נעלב וכועס ומתמרמר. הגאה רודף הכבוד עסוק בדימוי העצמי שלו בעיניו ובעיני אחרים, ובמקום לעסוק בדברים טובים ומועילים מצד עצמם הוא עסוק במחשבות איך בכל מעשה הוא יחזק את תדמיתו. לא מעסיק אותו איך להיות טוב, אלא איך להיראות טוב.
וסוף דבר, שהבלון הריק הזה, הנפוח הזה, מתפוצץ – והוא נעשה מתוסכל ועצוב.
אין צורך להביא דוגמאות מאנשים מפורסמים שנעשו תלויים בפרסום, וכאשר ירדו מהכותרות קצת, או לא עלו כפי שציפו, נפלו למשבר, למרה שחורה ומתוך כך לסמים, לשכרות ונעשו צל של עצמם.
ויש גאה שלא איכפת לו מה אחרים חושבים עליו, הוא מצפצף על כולם. הוא רואה את עצמו חכם מכולם, מבין מכולם. אינו מוכן להתחשב באחרים, להתייעץ. הגאווה הזו מנתקת אותו וכאשר הוא זקוק לעזרת אחרים אינו מסוגל להודות בכך. הביטחון העצמי שהוא מפגין אינו אמיתי, הוא מזויף.
"אמר רבי אלכסנדרי: כל מי שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קמעא עוכרתו", "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו".
מה שאין כן הענווה, יסוד לכל המעלות הטובות, על ידה זוכה האדם לתורה: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה", "לא בשמים היא" – לא בגסי הרוח היא התורה.
מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני הענווה, ואף שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענווה.
היהירות, גסות הרוח, מעוררת התנגדות – היא מפריעה לאחרים, ולעומתה הענווה מעוררת חיבה ואהדה ונעימות. הענו אינו נמצא בתחרות עם האחרים, אינו חפץ להתבלט, להיות יותר מהם, הוא שמח בחלקו ומודה על כל מה שיש לו ושמח בחלקם של אחרים, ואין מעלותיהם דוקרות אותו ומכאיבות לו, על כן אחרים אינם חוששים לסייע לו, לרומם אותו, להטיל עליו תפקידים נכבדים, שכן הוא יקבל את העול בענווה וימלא אותו למען הכלל ולא ישתמש בזה לעצמו.
נמצאת אומר: אין הענווה הרגשת חידלון, יאוש ועצבות. העניו מכיר את מעלותיו, אבל הוא לא מייחס אותן לעצמו, הוא יודע כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, וככל שהוא מקבל יותר מעלות, הוא נעשה יותר עניו, וחש את עצמו יותר מחויב להודות לה' על כל הטוב שנותן לו, ועל כן הוא מלא שמחה ועוז של ביטחון בה'.
לעומתו הגאה מייחס כל מעלה לעצמו, מבודד את עצמו, אין לו משענת בהקב"ה שהוא הנותן לו כוח, ועל כן הוא חסר ביטחון ועלול לנפול. אין בלבו יישוב הדעת, אין שמחתו שמחה".
העתקתי את כל זה מהשיעור כי מדובר באמת בעניין חשוב, והאמת היא שעדיין לא נגעתי בכל מה שאפשר…
שים לב גם שנותן התורה, האדם היחיד שנקרא בתורה "איש האלוקים", דוקא עליו נאמר 'והאיש משה עניו מאוד מכל האיש שעל פני האדמה'! עכשיו זה ברור איך זה מסתדר ביחד. כי האדם העניו ביותר הוא האדם שהפנים בכל נפשו שהוא לא איזה יצור מנותק, הוא שליח של אלוקים, וממילא הכוחות שלו הם כוחות אלוקיים.
ודע לך שכמו הענווה נראית מכבידה במבט ראשון, אבל לאמיתו של דבר היא פשוט הופכת את האדם להיות הרבה יותר גדול, הרבה יותר פתוח והרבה יותר שמח ומאושר, כך בכל המצוות. פשוט כך!!!
ואחרי שכתבתי את כל זה מצאתי באתר של חברים מקשיבים אוסף של הרבה מקורות בעניין:
https://www.kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=41284
שאלת עוד שאלות, אבל אני לא רוצה לכתוב הכל בבת אחת, כמו שאמרו חכמים שיש "ליתן רווח בין פרשה לפרשה', וכך להפנים את ה"פרשה" הקודמת. אשמח מאוד מאוד אם תחזור אלי ותכתוב לי מה דעתך על מה שכבר כתבתי, ואז אשמח גם להמשיך ולעסוק בנושאים הנוספים שהעלית.
אני מאחל לך חיים טובים ושמחים, שתראה תמיד את האור שבמצוות, ובהצלחה בכל מעשה ידיך!
יעקב, חברים מקשיבים.
yaakov@makshivim.org.il
