חברים מקשיבים שלום וברכה!
כבר די הרבה זמן אני תוהה על כך, ולכן אשמח אם תעזרו לי. יכול להיות שזה ישמע מוזר, אבל תנסו להבין… אני מאמינה בקב"ה, אבל יש המון פעמים שאני עושה מעשים לא כי ציוו אותי, או לא כי זה מהתורה או משהו כזה, אלא אני עושה אותם כי אני באמת חושבת שכך צריך לעשות. למשל, אם אני עוזרת למישהו או נותנת צדקה, אני לא עושה את זה כי זה מצווה, פשוט לפי דעתי זה מה שצריך ונכון לעשות. ולא מדובר רק בעזרה, אלא אפילו בצניעות, למשל אני לא אלך חשוף לא בגלל ציווי כלשהו מהתורה, אלא כי אני פשוט לא רוצה. שלא תבינו לא נכון, אני כן עושה מצוות מהתורה, כי הם כן מהתורה (תפילה, נטילת ידיים, ברכת המזון…) אבל פשוט בהמון מעשים אחרים, אני לא רואה את דרך התורה, אלא אני פשוט עושה אותם כי הם נכונים וראויים להיעשות. קצת קשה לנסח מכאן את השאלה, אבל בכל זאת, יש סיכוי שאני פשוט לא מאמינה או משהו כזה? אני יודעת שזו שאלה טיפשית כי לא אתם ולא אף אחד יגיד לי אם אני מאמינה או לו, אבל פשוט משהו פה לא מסתדר לי…. מקווה לתשובה.
רעות
רעות שלום רב!
אנסה להתייחס לשאלתך מזווית שונה אולי, ולא באופן של פסיקה חד משמעית האם את מאמינה או לא, שהרי לא זה עצם העניין, וכמו שציינת, לא אני ולא אף אחד יכול לומר לך אם את מאמינה או לא.
למעשה אנו עוסקים כאן בסוגיית היחס בין ציוויי התורה לבין המוסר הטבעי של האדם. יש לכך התייחסויות שונות במקורות, מזוויות שונות. המפורסמת שבהן היא הגמרא במסכת עירובין שאומרת בדף ק ע"ב: " אמר ר' יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה, היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה ועריות מיונה". ר' יוחנן בא לומר בעצם, שהמוסריות ודרך הארץ שבתורה, מוטבעים ביסודו ובטבעו של העולם. אפילו החיות נוהגות על פי מוסר התורה ודרכיה.
הרב קוק זצ"ל מרבה לדבר בכתביו על הטבעיות שבתורה, ועל כך שדרכיה הם בעצם טבע העולם.
נראה לי שזה פחות או יותר מה שתארת לגבי עצמך. שאת עושה את הדברים מתוך הבנה עצמית שכך צריך להיות.
אך כפי שציינת, עלולה להיות בעייתיות בגישה כזו. מדוע?
משום שגישה כזו יכולה מהר מאוד להביא למצבים שעושים רק מה שמבינים, או במילים אחרות, מקיימים רק דברים ש"מתחברים אליהם". אם ניקח אותך לדוגמה, אשאל, מה יקרה אם יום אחד את תקומי בבוקר ולא תחשבי שצריך להתלבש בצניעות, לפי אמות המידה שלך. מה יקרה אז? האם את תמשיכי ללכת בצניעות בגלל שכך התורה מצווה, או שמא בגלל שאת אישית לא "מתחברת" לזה, את תפסיקי להתלבש כך? זהו לדעתי המבחן האמיתי, שלצערנו הרב, רבים נכשלים בו.
כל עוד ה"התחברות" נמצאת בגדר של תוספת למחויבות הבסיסית לתורה ולמצוותיה, אין כל פסול בזה. אך צריך שיהיה ברור שזה רק כתוספת, ושהבסיס האיתן והמוצק לכל דבר שעושים הוא דבר ה'.
גם הרב קוק זצ"ל התייחס לנקודה זו: "כשהעבודה מיוסדת על יסוד הרגש והתפילה (תפילה במובן של זמן שבו ישנה התעצמות של הרגש), דואגים תמיד מנפילה, כי תפילה חיי שעה היא, והרגש משתנה לעיתים. אבל כשהיא מיוסדת בעיקרה על השגת השכל והתורה, אז האדם בטוח יותר מנפילה, כי תורה חיי עולם, ודומה לאור המאיר לעולם…" (שמונה קבצים, קובץ ו', לז).
הרב קוק מדבר על החשש מנפילה כאשר עבודת ה' מבוססת על הרגש ה"משתנה לעיתים". אין כל ודאות שהרגש החזק שקיים כרגע, ישרוד גם מחר, או בעוד שבוע או עוד שנה… לעומת זאת, אם עבודת ה' מבוססת על מחוייבות מוחלטת לתורה, גם כשלפעמים אין "מצב רוח" ואין חשק, עושים כי חייבים! ופה אין נפילות, זה לא תלוי בהלך הרוח הרגעי, אלא ביסוד מוצק ואיתן.
ברור לחלוטין שזה לא פשוט להגיע למדרגה כזו, שהשליטה ברגש תהיה כה חזקה. לכל אחד יש רגעים קשים, שאין כוח לכלום. אבל זו צריכה להיות השאיפה וזו צריכה להיות המגמה!
באופן אישי ולסיכום אומר לך כך: זה מאוד משמח לדעת שגם בעולם פרוץ כמו שלנו, שכל הגדרות המוסר וההתנהגות בו עוותו לחלוטין, עדיין נמצאים פה ושם אנשים כמוך, שלא נכנעים ללחץ הסביבתי, וממשיכים לשמור על ההנהגות הנכונות מתוך הבנה שכך אמנם צריך להיות. עם זאת, יש לזכור שאל לנו לקחת את זה כאידיאל. כאמור, אין שום ערבות שההבנה שלך היום, שצריך לעזור לאדם במצוקה, תשרוד גם מחר! משום שההבנה הזו בנויה על רגש, שטבעו להשתנות. התורה היא תורת חיים, לא תלויה בזמן, במקום, באופנה או במצב רוח כזה או אחר.
בברכה ובהצלחה רבה,
אביעד, חברים מקשיבים
