שלום!!
אני בת 18 ואני עומדת לסיים בעזהי"ת את הלימודים באחת מהאולפנות בארץ ושנה הבאה רוצה לעשות מדרשה בעז"ה.
אני פונה אליכם בשל תחושה שאני מרגישה הרבה בתקופה האחרונה.
אני מרגישה שכל יום, גם אחרי יום גדוש ומלא ברגעים שמחים, אני בכל זאת הולכת לישון עם הרגשה של חיסרון. של משהו לא שלם מבפנים, כאילו יש בתוכי איזשהו דבר שעוד לא בא לידי סיפוק , משהו או יותר נכון מישהו שעוד לא פגשתי….
לא יודעת בדיוק איך לתאר את זה. הרצון הזה להתקרב למטרה הכל כך חשובה של הקמת בית, של פגישה עם אותו אחד שיביא באמת לשלמות פנימית…
אני מרגישה מן מלחמה כזאת- בין הרצון הזה לבין שיקולים שכליים אחרים…שיקולים שאומרים: " ומה עם לחיות קצת עם עצמך? " " ומה יהיה עם פרנסה/ לימודים/ ניהול בית/ ילדים ועוד קשיים , למה להיכנס לזה כבר מגיל צעיר?"
….אני פונה אליכם בבקשה לעצה- לאיזה קול להקשיב? לקול של הלב שאומר לא לנסות לדחות דברים רק בשל שיקולים טכניים או בשל "מה אחרים יגידו.."…
או לקול של השכל, שאומר להתעלם מהרצון הטבעי ולדחות אותו ליותר מאוחר כשגם הצד הגשמי יעשה פחות בעיות…
ורק לשם ביאור- אני מצידי לא מתכונת לעשות משהו בכיוון של חתונה כרגע ממש…אני מתכונת רק בתקופה הקרובה..כי אם כן אני מאמינה שצריך לבוא לכך מוכנים, לא להיפגש עם עשר בחורים ואז להתחיל בכלל לחשוב מה אני רוצה מהחיים ומה השאיפות שלי…הבניה מתחילה עוד לפני…
וחוץ מזה שאני רוצה להדגיש שמה שמנסה להדחיק את הרצון לנישואים זה לא עניין של בשלות או בגרות…אני מרגישה שעברתי מספיק דברים ולפי איך שאני מכירה את עצמי אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות ואני בהחלט מודעת לכל הקשיים הכרוכים בקשר ובמורכבות…
זה גם לא שאני מרגישה שנישואים בגיל צעיר יגרמו לי להפסיד כל מיני חוויות…כי באמת שכבר עברתי את המסע הזה של "לחפש את עצמי" והמסקנה שלי היא שזה באמת המטרה שלי, זה העיקר וכל השאר- התואר העבודה- זה רק האמצעי …ככה שזה לא שאני ארגיש איזשהו פיספוס…
לא יודעת…אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות- לעזוב את הרעיון לתת לו לנוח לעוד שנתיים….או להיפך, לתת לו להתפתח, לא לברוח..לא אומרת דוקא ללכת ולהיפגש אלא לעשות לפחות נפשית עוד צעדים בכיוון…
אני יודעת שזה נשמע מבלבל, לא יודעת אם בכלל הבהרתי את הכונה שלי…ואני גם מתנצלת על המגילה שכתבתי כאן…
אשמח
שלום בת 18 חביבה!
העובדה שאת מרגישה חסרון – היא דוקא חיובית. ובמובן רחב יותר ממה שציינת. מחד- עלינו להרגיש שמחה וסיפוק אך מאידך תמיד צריך לדעת שלא סיימנו, שיש לשאוף לעוד והלאה והלאה – וזה נובע מאיזו תחושה של כמיהה לשלימות שתמיד נותרת בנו ודוחפת קדימה. (לולא כמיהה זו – לא היינו זזים, היינו נשארים עומדים במקומנו וממילא – כך נופלים).
לגבי סוג הכמיהה המסוימת שאת חשה – גם היא טובה וחיובית! זו, דרך הטבע הנורמלית – לכסוף לבנות בית, לממש את כל מה שלמדת ולמצוא שותף לדרך שיכיל את עולמך ואַת את שלו וביחד לבנות ולהיבנות.
את שואלת אם להקשיב לקול השכל או לקול הלב – (הרמב"ם אומר שיש להשליט את השכל על הרגש או בלשון בעל התניא: "מוח שליט על הלב" – הכוונה היא שאת הערכים לפיהם האדם מחליט לבנות את חייו – הוא בוחר באמצעות השכל ואזי במילא מכוון עולמו הרגשי בכוון שהתווה שכלו ורגשותיו יגיבו לערכים שהציב לעצמו. צריך להקשיב לשכל – אך השכל צריך להיות מבורר כדי ש"קולו" יהיה בעל ערך.
הצורך לבנות בית הוא נכון ובריא וטוב ואין להתכחש לו – ומה שאת יכולה לעשות למען הענין הזה כרגע – הוא לבנות את עצמך לקראת המטרה הזו – כלומר: לעבוד על עצמך, מידותיך, הליכותיך וכו' – כדי שיהיו ראויים לפגוש באדם לו את מצפה בתוך תוכך. גם ללמוד וגם להכין את עצמך בכל דרך שיש באפשרותך – בהתאם לערכים החשובים בעיניך ( וגם אותם כדאי "לשדרג" מידי פעם) ובתוספת תפילה ראויה בודאי ימצאך האדם הנכון בעתו ובזמנו.
יפה ענית לעצמך שאינך חוששת "להפסיד" חויות. כל חיינו מלאים חוויות בכל רגע נתון – אם רק נקשיב להם (במילא אי אפשר לחוות הכל. אך בכל נתיב שתבחרי יש חוויות עצומות, יפות ומרגשות. לדחות במודע צורך ומשאלת לב כדי "לעשות חיים" נשמע לי שגוי ובניגוד לזרימת החיים הטבעית.
עלי והצליחי,
ברכה, חברים מקשיבים
