התמודדות עם מוות של אדם קרוב

שלום וברכה!!
ראשית מכל הלב אני מבקש לציין, שממש הייתי רוצה להצליח להביע בתשובתי מסר שיתן אור ושמחה, תקווה וכמה שיותר נחמה ועידוד. אך יודע אני שכמה אורך שנכתוב, וכמה מילים הכי מתאימות שנבחר, לא יוכלו להגיע את הפצע שטמון כל כך עמוק בלב ושממאן להגליד. לא לחינם אנו אומרים בניחום אבלים 'המקום ינחם אתכם', כי רק הקב"ה, שהוא נקרא 'ליבם של ישראל', שתוכן ליבות, הוא היכול לנחמנו, הוא היכול לחבוש את פצעי הרוח והנפש העמוקים והדווים. "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". על כן חשבתי, שרק את מילות ההקדמה הללו אכתוב למען ביטויי בקשתי לעודד ולנחם, כי אולי 'כל המוסיף גורע', וכל שאר התשובה אתייחס לעניין האמונה בה' בזמנים קשים.
ראי, אמונה בה' איננה אומרת שאסור לשאול שאלות.
אמונת ישראל היא איתנה וחזקה, היא לא מפחדת גם לא מהשאלות הקשות ביותר.
אדרבא, היא שמחה על השאלות, מפני שדרכם באים להוסיף בבירורה ובהעמקתה של האמונה ובהבנה עד כמה שהיא סולת נקיה, ברה ומלאת עוצמה.
איננו כמו הנוצרים שמפחדים מכל קושיה ולו הקטנה ביותר. הפחדן הוא מי שאינו בטוח בצדקת דרכו, שבתוך תוכו הוא עצמו מרגיש את השקר שבאמונתו. "לא כאלה חלק יעקב". לא כן עם ישראל. עברנו הרים וגבעות, עמקים וגאיות, קשיים ומשברים לאין קץ, שאלות אין סוף עלו, נשאלו, התבררו, והאמונה רק הולכת ומתעמקת, מתחזקת, נכתבת ומתבהרת.
כמובן, אינני מתכוון למי ששואל על מנת לקנטר או מקשה קושיות על מנת למצוא תרוץ ליצריו. כוונתי לשואל באמת, וממילא מבקש תשובה באמת.

כשהאמונה בה' היא אמונה בריאה, טבעית ופשוטה, השאלות אינן מערערות את האמונה. דומה הדבר למשפחה בריאה, שגם אם יש מריבות וחילוקי דעות, אך אף אחד איננו מעלה על דעתו שהמריבות מעלות שאלות בנוגע לקשר המשפחתי, לומר שאולי צריך להתנתק ולהיפרד איש מעל אחיו. אנחנו וה' קרובי משפחה, קרובים מאוד מאוד, "כי חלק ה' עמו", "בנים אתם לה' אלוקיכם". מתוך הקירבה הזו, שאנו חלק אלו-ה ממעל, אנו חשים את הקשר המשפחתי הטבעי הזה. הקשר הזה נקרא 'אמונה', אמונה היא מלשון קשר שבין האומן לאמון, כמו "כאשר ישא האומן את היונק", או כמו "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". אנחנו אמונים ונשואים בידים הטובות של ה' והוא אומן ונושא אותנו. האמונה הזאת היא טבעית, היא נמצאת עמוק מאוד בתוכנו, דווקא משום שהיא כל כך עמוקה קשה לפעמים להבין אותה, קשה להסביר אותה, וממילא לפעמים חושבים שמא אולי האמונה בה' היא תוצאה של חינוך מהבית וזהו סתם רגש פסיכולוגי שאפשר להלחם בו ולבטלו. אך זוהי טעות איומה.
קשר החיים שלנו עם מי שאמר והיה העולם הוא קשר פנימי ויסודי כל כך, הנשמה שלנו מעוצבת באופן שאי אפשר לה לחיות ללא אמונה ושייכות לה'. מלחמה עם האמונה זוהי מלחמה עם עצמנו, עם האמת הכי עמוקה שלנו שלפיה אנו בנויים ומעוצבים. לאורך כל ההסטוריה אפשר לראות איך האמונה היא דבר מתבקש אצלנו. אנו נולדים עימה, היא האוויר לנשימה שלנו, עם ישראל. כשהיא מפותחת בקרבנו אנו שרויים בגן עדן, וכשאנו מסוכסכים עימה ומעלים תהיות ורצונות של גרושין ממנה אנו נמוגים, מתדלדלים, כח החיים שלנו נחלש, החיים מאבדים את משמעותם ויציבותם, אנו נגררים לפשע ואלימות [עייני לצערנו בערך 'רחוב'], לאובדן דרך, לאובדן 'אופק מדיני' ומטרה בחיים הלאומיים שלנו. בקיצור, הכל נמוג ונחלש. כי כך היא המידה, האמונה היא החיים שלנו, "וצדיק באמונתו יחיה", מכוחה בא לנו הכוח.
לכן, ראי, בכל הלב אומר לך, נסי נא לחזק את האמונה, לחזק את הקשר בה', להיתמך בו, להישען עליו, להסיח לו צרתך וקשייך, כי הוא שומע, יש לו דרכים נפלאות לשלוח חיזוקים, כוחות ונחמות, דרכים מופלאות. אך דעי נא, כל בקשה שלך ממנו לא תשוב ריקם, פני אליו ובקשי שינחם אותך, שיחזק אותך, שיתן לך כוחות, ותראי איזה עולם ה' יפתח לפנייך. אופקים לשמחה ולהשתחררות מן הקושי והצער העמוק. דעי, ה' איננו אכזרי ח"ו, לא בגללו המורה האהובה נהרגה (בסוף דברי אצרף לך תשובה שעניתי המסבירה מדוע הרע לא קרה בגלל ה'), אדרבא, הוא מאוד מצטער על כל אובדן חיים, "כשאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי (כלומר אוי לי מראשי אוי לי מזרועי)" (גמרא, מסכת סנהדרין). הקב"ה רחמן, הוא רואה את צערך ומצטער מאוד איתך, "עימו אנוכי בצרה". תפני אליו כמי ששותף איתך בצערך, כמי שכואב לו בכאבך, כמי שכשלך יש דמעות בעינים אז גם לו כביכול יש דמעות בעניים. לא כמי שח"ו עשה זאת ומביט בך מלמעלה כמלך עריץ שהכל בידיו ולא אכפת לו ממך ומכאבך. הקב"ה אבי יתומים ודיין אלמנות, ואת דכא ושפל רוח הוא שוכן, הוא מדבר עם הכואבים והאבלים בגובה העיניים, הוא לא מנחית עליהם דרשות מלמעלה, הוא יושב אתם יחד. מאמין, אוהב, מחזק ותומך. הוא המשענת הגדולה ביותר, השעני בו והווכחי בכך!
בן דודי נרצח לפני שנתיים בכביש המנהרות. לאחר שנה מהרצח דברתי עם אשתו, שאלתי אותה מה עודד ונחם אותה יותר מכל, והיא השיבה שהנחמה הגדולה ביותר היא הכוחות שהקב"ה נותן בתוכה לקום ולצאת מבור התחתיות של היאוש והכאב. אותם כוחות, שבבקשתנו ממנו הוא נותן אותם, "אם תדרשנו ימצא לך", אלו הם הנחמות הגדולות ביותר.
אינני נותן תשובות לשאלות 'למה זה קרה', אינני יושב בסתר עליון לדעת חשבון משפט צדקו, אינני נביא "ואין אתנו יודע עד מה". אבל לא מתשובות כאלו תבוא הישועה. האמונה שלנו היא הישועה. היא התקווה. היא הכוח. היא חזקה, היא יכולה לספוג גם חוסר בהירות, גם שאלות נוקבות שהרבה פעמים התשובות להם יהיו רק בעולם האמת. אבל זהו כוחה ותהילתה! כי אמונתנו נוגעת גם בתחומים שהם מעבר לכל יכולת הסברה והבנה. אילו הכל היה מובן יפה ומסודר כל דבר במקומו, מה ערך היה אז לאמונה? וכי היינו צריכים להאמין? והרי הכל ברור, מובן ומוסבר. דווקא השאלות, שלפעמים הם שאולות (מלשון שאול), הם הפתחים לאמונה הטהורה והאיתנה, כאברהם אבינו שמבחן אמונתו היה דווקא כשנתבקש לעשות מעשה נורא שאין לו כל הבנה והסבר (עקדת יצחק9. אינני אומר שאין תשובות לשאלות, אך לא מכוחן אנו חיים, כי אם מכוח האמונה. והתשובה, אם לא תבא בעולם הזה, תבא בעולם הבא. ועל התגובה שלנו שתבוא לאחר קבלת התשובות שתהיה לעתיד לבא כתוב: "אודך ה' כי אנפת בי תשוב אפך ותנחמני". נודה לה' עד כמה כל 'פִיפס' קטן של סבל היה בסופו של דבר עניין של טובה ושל הצמחת ישועה. וגם את זה, אי אפשר להבין, אבל אפשר להאמין.

בברכה, בהשתתפות, ברגשות נחמה ועידוד, ובהצלחה רבה!
ראובן, חברים מקשיבים

ואצרף כאן את התשובה לשאלה: האם ה' עושה רע בעולם:
שאלה: זו שאלה שמציקה לי כבר הרבה זמן: איך זה הגיוני שהקב"ה מבקש מאיתנו לעשות דברים אנושיים {להיות טובים וכו} והוא בעצמו עושה דברים לא אנושיים{שואה , פיגועים}? אשמח אם תענו לשאלה שלי בהקדם
תשובה: "מפי עליון לא תצא הרעות". הקב"ה לא עושה רע. הוא כולו טוב, אוהב טוב, ואך ורק בשביל הטוב הגדול הזה הוא ברא את העולם. אין לו עניין לברא עולם כדי שאנשים יסבלו. כל רצונו בבריאת העולם היה כדי להטיב לנו ולהעניק לנו מטובו האין סופי. אלא, שחלק מעוצמת הטוב באה מתוקף העובדה שאנחנו שותפים שגורמים לטוב הזה להגיע לעולם. לכן ד' נתן לנו אפשרות, חירות, חופשיות, ובמילים אחרות – בחירה. כלומר, יש לנו כוח השפעה, ובידינו להביא טובה לעולם, או ח"ו להביא הפוך. כי למעשים שלנו יש משקל, יש להם ערך. ד' ברא את העולם בצורה כזאת שההתנהגות שלנו תהיה גורם מכריע בשאלה אם יהיה טוב בעולם או ח"ו להיפך. ואת הסוד הזה, שיש כוח במעשים שלנו להביא טובה או ח"ו הפוך גילה לנו ד' פעמים רבות בתורה, כגון: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. השמרו לכם פן יפתה לבבכם…. ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכו'". העונש איננו התנקמות של ד' בנו. הוא פועל יוצא (תוצאה ישירה) של ההתנהגות שלנו שמביאה אותו. כך הוא סדר הבריאה, זהו חוק. כמו שכשאדם מכניס את ידו לאש היא נכוות, וברור לו שלא ד' אשם בכווייה שלו, כך גם הצרות והאסונות. אמנם אנו לא רואים איך זה תוצאה ישירה של זה, אך זה לא משנה מהאמת של הדבר. לפיכך יש לנו להחדיר לעצמנו: ד' הוא טוב ומטיב לכל, "אהבתי אתכם אמר ד'", הוא איננו עושה לנו רע, יותר מזאת, הוא מצטער וכואב בכאבנו, "עמו אנו כי בצרה", "כשאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי" [כלומר, כואב לה עימנו] [סנהדרין פרק ו משנה ה]. ודווקא בגלל שהוא כולו טוב הוא מצווה אותנו ללכת בדרכיו ולהיות כולנו טובים.
נקודת מבט נוספת ליישב את השאלה היא שגם העונש ביסודו איננו פעולת נקם אלא תיקון כואב למחלה קשה. כעין ניתוח, שאמנם הוא קשה וכואב, אך בסופו של חשבון הוא מרפא. וכעין זה כתב בספר שיח יצחק וזה לשונו: "שאין עונש על דרך נקמה, אלא על דרך הרפואה, שגם הדין הוא כענין סמים המרים שנותן הרופא לחולה כדי שיתרפא, ולנקות החלאה שבאיצטומכא (כלומר מעיים) שלו, ולנקות עיפושו וליחות הרעות ודם המקולקל". לכן למעשה גם העונש הוא פעולה שנובעת מתוך רצון טוב ומתוך אהבה גדולה. כמו שלפעמים אחד יכול לדחוף את חברו בכוח רב ולהפילו לרצפה רק כדי להצילו שלא יפול לתהום, או לתת מכה לשם חינוך וכדומה. ועל זה נאמר: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך", וכתב על זה הרמח"ל בספר דרך ה': "ואמנם ידענו באמת, שאין חפצו של הקב"ה אלא להטיב, והנה הוא אוהב את ברואיו כאב האוהב את בנו, אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו להטיבו באחריתו, וכענין שנאמר, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. ונמצא, שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע, ואין מוסרו של הקב"ה מכת אויב ומתנקם, אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו וכמו שבארנו". ובספר דעת תבונות כתב הרמח"ל: "כי אין המוסר שהקב"ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב (משלי יג, כד), "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת".
יש להעיר שאל לנו להאשים את עצמנו על כל פיגוע ח"ו, כי בסופו של דבר אנו נמצאים בתוך מערכת אדירה ומורכבת שהתחילה לפני התשס"ג שנים [5762] וכולנו צועדים לתיקון של כל החטאים והקלקולים שהיו מאז בריאת העולם. על כן החשבון עמוק שאי אפשר לנו להבינו ורק יכולים אנו לומר שהדין דין אמת ו"אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". וכמו כן אין לנו להתחיל לעשות חשבונות כמו 'אם הוא נהרג בפיגוע זה אומר שהוא היה רשע וכדו' ' חס ושלום. יש כאן חשבונות עמוקים מיני ים ובתוכם לדוגמא יש את היסוד של צדיקים שמכפרים על הדור וכדו', ולכן אל לנו להעסיק את עצמנו בתחומים שאין באפשרותנו להבינם, אך אין זה מערער וסותר את האמונה הגדולה שלנו בד' אוהבנו שרוצה בטובתנו ורק מתוך כך הוא פועל את כל פעולותיו עמנו.
בברכה רבה
ראובן, חברים מקשיבים
עד כאן.