חסימת כבישים – חילול ה'?

שלום וברכה,
העברנו את שאלתך לאחת מחוסמות הכבישים, ולהלן תשובתה:

עלי להתנצל מראש על אריכות התשובה, אך מאחר וזו סוגיה כה בוערת נאלצתי להאריך בנקודות מסויימות.
אם הבנתי נכון את שאלתך, אפשר לנסח אותה ככה: האם מעשה צודק הוא חילול ה' כאשר הוא גורם לשנאה אצל חלק מהעם? את הדיון יש לחלק לשנים, במישור הערכי ובמישור היעילות. ואתחיל במישור הערכי.
הרמב"ם באיגרת השמד מגדיר מהו חילול ה'. לפי דבריו חילול ה' הוא לא רק עבירת עבירה אלא אפילו עשיית דבר המותר, אם הוא נראה מכוער בעיני הבריות. אולם כאן יש לשאול, האם גם עשיית [מצוה] תחשב לחילול ה' בחברה שרואה אותה באור שלילי? האם לגור ביש"ע זה חילול ה', כי הדעה הרווחת בתקשורת היא שזה פסול? האם שחיטה כשרה היא חילול ה', במדינות אירופה הרואות בכך עבירה מוסרית? האם מרדכי גרם לחילול ה' כשסירב להשתחוות להמן? ומה עם תפילה – לחלק מהאנשים זה נראה פולחן פנאטי ומסוכן, אם כך אולי יש להתפלל בסתר כי זה גורם לחילול ה'? הלא זה מביא אותנו לאבסורד.
האם לא יהיה זה חילול ה' אם דווקא אנו, הנושאים את הדגל של צדק ומוסר יהודי, נעמוד מנגד, כשרוצים לעקור אחים מסורים מביתם? אנשים שמסרו את נפשם למעננו, ובמסירות נפש נאחזו בציפורניים באדמתם, למרות שחלקם התאלמנו, התייתמו ושכלו בנים ובנות? בכל המהפיכות בהיסטוריה זה היה לכבודם של אותם עמים שלא עמדו מנגד לנוכח פשעים חמורים של השלטון. גם שם מובילי המהפיכות הוצגו בתקשורת המקומית כמיעוט של מתנגדי העם, אולם הם ללא רגשי נחיתות לא נפלו בפח הזה, וידעו שגם הם חלק בלתי נפרד מהעם. נכון שיש צד מסויים באוכלוסיה שרואה בחסימת כבישים דבר שלילי, אבל צד אחר, כולל אנשים שאינם מגדירים את עצמם שומרי תורה ומצוות, רואה דווקא בהימנעות מפעולה מורך לב והפקרת אחים ומצפה מאיתנו למסירות נפש. לפי איזה צד נלך, מי מהם מייצג את העם? האם לפי מה שנראה לנו שצודק לעשות, כפי שמבין החלק הבריא בעם ישראל הרואה בערבות הדדית ערך קיומי, או לפי הצד שמייצגת התקשורת הישראלית המנסה לקבוע בכל דרך את סדר היום שלנו? האם לא דרשנו תמיד מהמנהיגים שבחרנו לבצע את אשר צריך לעשות בלא לפזול למיצג המגמתי של דעת הקהל בכלי התקשורת?
ובסופו של דבר, גם אם ננסה לרקוד לפי החליל התקשורתי, תמיד יימצאו כמה התבטאויות קיצוניות עליהן יכולים לערוך סדרת תעמולה טלוויזיונית מעוותת ומגמתית המשמיצה את אוהבי ארץ ישראל. דווקא בשיא האינתיפדה הנוכחית, כשהמתיישבים הפגינו איפוק והבלגה מעוררי הערצה בציבור, דווקא אז מצאו לנכון לצלם את הסדרה "ארץ המתנחלים" המוקרנת בימים אלו וכל מטרתה להוציא שם של הגרועים באדם לציבור זה.

חובת המחאה באה לידי ביטוי מזעזע במסכת שבת(נד-נה):
כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו"! בהמשך כתוב: "אמר רב אחא ברבי חנינא, מעולם לא יצאה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה". – חוץ ממקרה אחד, אירוע דרמטי המתואר בספר יחזקאל "ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלים, והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה".
מסבירה הגמרא שאמר הקב"ה לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקים תו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
היה זה בסוף תקופת בית ראשון. ריקבון נוראי. המלכים האחרונים הרשיעו והשחיתו דרכם. תועבות ירושלים והמלכות בראש. מצב נורא. ובירושלים של אז, היו גם צדיקים שהתפללו- הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה ואשר גרמו להם סבל וכאב גדול.
והקב"ה ששמע בשעתו את הטרוניה של אברהם אבינו: האף תספה צדיק עם רשע… חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?! ביקש מגבריאל לרשעים – תו של דם, ולצדיקים – תו של דיו. ואולם אז,ממשיכה הגמרא לתאר באה מידת הדין לפני הקב"ה ואמרה ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו!
יש למידת הדין האשמה כבדה. הצדיקים האלה, שנשארו בבית, אמנם התפללו, נאנחים ונאנקים – מדוע לא יצאו החוצה ומחו? מדוע שתקו?! למעט צדיק אחד שלא פחד מדעת הקהל, שיצא לחוצות העיר והוכיח את כולם בחריפות: ירמיהו הנביא. אלא כמעט שהרגוהו! זרקו אותו לחצר המטרה, השליכו אותו לבור, והוא ניצל אך בקושי. אם כך, אומרים הצדיקים, האם כדאי לסכן את עצמנו, את פרנסתנו, את חיינו, כדי להאבק נגד הרוב? למה ליצור התנגדות, כשממילא דעתנו לא תתקבל! והם נשארו בביתם והתפללו נאנחים ונאנקים על התועבות שבירושלים, אבל היה עליהם למחות!
ממשיכה שם הגמרא: "אמר לה הקב"ה למידת הדין: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם". הלא אני יודע עד כמה המצב שם נואש, ממילא אף אחד לא יקשיב להם.
אמרה מידת הדין: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? אתה יודע שזה לא היה עוזר. אבל אלו ששתקו, מהיכן ידעו בביטחון מוחלט שאין עוד סיכוי להשפיע במחאה? האם היתה להם רשות להתייאש ? כאשר עומדות להתרחש עוולות מוסריות, חייבים למחות! והקב"ה קיבל את הטיעון של מידת הדין! ועוד נורא מכך "והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תיגשו וממקדשי תחלו, וכתיב 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית', תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו"!

אך האם זו הדרך למחות? האם לא חונכנו כל השנים לאהבת ישראל, לקירוב לבבות בדרכי נועם? אכן, דרכיה של התורה הם דרכי נועם, לא צעקות, לא קללות, ובטח לא אבנים, הרי חושך מגרשים באור ולא באבנים. גם הרמב"ם כותב באיגרת השמד, סוף פרק ד'" וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות" אבל במקום אחר הוא כותב "ודין זה, כלומר להרוג את מי שמבקש לעבור את העבירה לפני שהוא עובר אותה, אינו מותר בשום פנים, אלא בשני מינים אלה: רודף אחר חברו להרגו, ורודף אחר ערות אדם לגלותה, כי אלה הם עוול שמשנעשה שוב לא ניתן לאחות את שברו. אבל שאר העבירות שיש עליהן מיתת בית דין, כגון עבודה זרה וחילול שבת, אין בהן עוול לזולת, ואינם אלא השקפות. (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מ) עיון נוסף בדברי הרמב"ם יכול להעמיד אותנו על נקודה חשובה ביותר. כל עוד מדובר בעוונות השקפתיים כמו שבת ועבודה זרה, אפשר להבליג, ועדיף ללכת בדרכי נועם, כי כאן המטרה היא קירוב לבבות. אבל [כאשר יש מדובר בעוול לזולת, המטרה המיידית היא למנוע את העוול!] כי מה משמעותה של אהבת ישראל אם פירושה הוא סלחנות כלפי עוול לישראל אחר?

[ומכאן לשאלה המעשית – מה הערך של חסימת כבישים?]
כמובן שקודם כל עלינו להיות משוכנעים בשיכנוע פנימי עמוק, שהמעשה שאנו עושים הוא בלתי אלים, צודק והגון. כמובן שאין אנו מתכוונים להעניש את הנהגים. והלא כל מטרתנו להציל אחים מסורים מעוול נורא, וחלק גדול מאיתנו, מפגינים ונהגים כאחד, מוכן ומעוניין לשלם את המחיר למען הצלת המדינה מהשחתה מוסרית גדולה כל-כך. וגם אם יש הנטרדים מכך, אסור שזה יגביל אותנו מלהציל את הנרדפים. כמו שכותב הרמב"ם: "מי שרדף אחר הרודף (שבא להרוג או לעבור עברה) להושיע הנרדף, ושבר את הכלים, בין של רודף בין של כל אדם – פטור. ולא מן הדין (כלומר, אין זו שורת הדין), אלא תקנה היא שלא ימָנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף" (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה יד). אפילו המשפט הישראלי מכיר בכך "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו"(חוק העונשין, התשל"ז – 1977, סעיף 34י).
חסימת כבישים, או פעולות מרי אזרחי אחר, משדרת את המסר למנהיגות, שהיא החליטה לבצע פשעים שאינם יכולים להתבצע במדינה דמוקרטית. אך הפעם לא בגלל נבחרי העם. נבחרי העם אינם גורם בלעדי למדינה דמוקרטית. גם במדינות חשוכות זקוק המנהיג ברוב המיקרים לגופים מחליטים, אלא ששם הם חותמת גומי, נבחרת בובות. גם במדינה דמוקרטית קיימת סכנה כזו לנבחרי העם, ואז רוב חברי הכנסת נותנים אור ירוק למנהיג לבצע פשע בלתי מוסרי בעליל, רובם בגלל שיקולים אישיים שונים, גם אם זה לא במודע. ההבדל המשמעותי בין מדינה דמוקרטית לשאינה כזו, היא היכולת של העם לשים למנהיג תמרור עצור, כאשר הוא עובר את הקו האדום של הדמוקרטיה. איך ניתן לזהות את הקו האדום הזה? האם אין סכנה שעל כל החלטה שאינה מוצאת חן בעיני חלק מהאזרחים תשותק המדינה? למדינה יש מספיק כוחות אכיפה והרתעה כדי למנוע את שיבוש החיים ע"י אזרחים בלתי מרוצים ופורעי חוק. אבל כאשר יש מספיק אזרחים שתחושת המחאה שלהם גדולה עד כדי כך שהם מוכנים לשלם את המחיר אפילו בישיבה בכלא כדי למנוע את המעשה, וכאשר המדינה נאלצת בשל כך להגביר את האכיפה וההרתעה עד להתשת כוחות, ועד להפרת זכויות אדם בסיסיות,(כמו לעצור בצינוק עד תום ההליכים כל הולך רגל שעבר באור אדום רק כדי להרתיע חוסמי כבישים) זהו אות למנהיגות שהיא החליטה החלטה בלתי דמוקרטית ובלתי מוסרית. ואם לא נציב בפני המנהיגות את תמרור העצור הזה, נאבד את יכולת ההרתעה של הדמוקרטיה. היו עמים כאלה, והם קיבלו מנהיגים שביצעו ככל העולה על רוחם, ואליהם באנו בטענות קשות. אך היו גם עמים אחרים, שאותם הערצנו על שבמהפיכות עממיות הצילו את מדינותיהם מאבדון מוסרי. בדרך מי מהם נלך?
כמובן, כל הפעילויות צריכות להיות מתוך אחריות לאומית, וזה אומר לא לפעול באלימות, אבל מצד שני גם לא לוותר על פעולות המקובלות בכל משטר דמוקרטי כלגיטימיות במצב של "שבירת הכלים".
אשמח לתגובה,
כל טוב
ציונה.