הולך להיות כאן ממש "[מבול]"! האמירה הזאת מזעזעת את הנפש.
בפרשת נוח כלולים אחדים מהסיפורים העקרוניים והיסודיים בהיסטוריה האנושית.
החזון קרס, החלום הגדול על עולם יפה ושלם התנפץ לרסיסים, האלוקים מביא מבול ומחריב את העולם כמעט עד היסוד.
בפרשה הקודמת – פרשת בראשית, האלוקים ברא עולם שכמעט מושלם בו בעלי חיים וצמחים, במרכז אדם השולט בבריאה כולה.
בשלב הראשון היה חטא קטן יחסית – המרת פיו של אלוקים באיסור לאכול את עץ הדעת.
אחר כך התחוללה התדרדרות – בן בכור הורג את אחיו הקטן, קין הורג את הבל.
בשני המקרים [העניש] האלוקים את בני האדם על מעשיהם.
בסוף פרשת בראשית מתחילה התדרדרות נוספת: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית, פרק ו' פסוק ה').
לא מדובר באדם חריג שמורד באלוקים, אלא [בכל המין האנושי] שעושה רק רע, כאן נדרש משהו דרסטי.
משם לא רחוקה הדרך ל"וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית, ו', ז').
יש אדם אחד שמצא חן בעיני אלוקים – נח. אבל מה אפשר כבר לעשות בעולם שכולו חוטא, ורק אדם אחד עושה טוב?
הפתרון המוצע הוא בניית תיבה בעזרתה ישרוד אותו האדם, בשעה שכל העולם יושמד במבול.
ובסוף, אחרי שח יוצא מהתיבה – הוא מקריב קורבן לקב"ה: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית, ח', כ"א).
השאלות הנוקבות שיוצאות מהפסוק הזה מאוד נוקבות: [האם הקב"ה לא ידע ש יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו עוד מלפני כן?] האם לא נאמר לפני המבול "רק רע כל היום"? מה השתנה? אולי היה אפשר [למנוע מלכתחילה] את המבול…
המושג "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" מדבר על נטייה שקיימת בעולם הנעורים, אבל [היא ברת תיקון] וניתנת להכוונה!
מדובר גם בכוח שיכול להצמיח רוע נורא, אבל גם [לקדם את העולם] למקומות נפלאים!
מה חולל, כביכול, את השינוי בתפיסת האלוקים את המצב? לפי הפסוק נראה כי התשובה היא שקורבנו של נוח חולל שינוי.
