יש סיפור על אדם שנמצא באחד מהרחובות המרכזיים בתל אביב, מגיע עם האוטו, ורואה שאין סיכוי להכנס לחנייה, והוא נידון לחכות שם זמן מה, במר לו, הוא פונה לה´, ואומר לו: אם עכשו אתה עוזר לי למצוא חנייה, אני מחר הולך להניח תפילין בבית הכנסת! שנייה לאחר מכן, מגיח מאי שם מישהו אל רכבו שנמצא בחנייה מעולה, ומוציא אותו. האיש נושם לרווחה ואומר: אולי בפעם אחרת, הפעם הסתדרתי כבר…
לפעמים גם אנחנו נראים כך, כשקשה לנו אנחנו פונים לה´, ומרגישים בצורך להתפלל ולהיות קרובים אליו, רוצים שהוא גם יראה קירבה אלינו, אבל אולי גם אנחנו צריכים לעשות משהו בשביל זה.
עלינו להבין להרגיש שבוודאי שה´ קרוב אלינו כשאנחנו צריכים אותו, אבל להיות קרוב זה מחייב! מחייב להתנהג כמו מישהו שקרוב אל ה´, ולהתנהג בהתאם!
בפרשת השבוע (י, ט – י), אנחנו קוראים מתי תוקעים בחצוצרות, בפסוק הראשון התורה אומרת לנו שאם יש מלחמה בארץ, ויש צר שצורר אותנו, אנחנו במיצר, נתקע בחצוצרות ו´נזכרתם לפני ה´ אלוקיכם, ונושעתם מאויבכם´, בפסוק השני היא מוסיפה גם אם יש שמחה (אולי כי ניצחנו בקרב) או מועד אחר, שוב נתקע בחצוצרות, ´והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם, אני ה´ אלוקיכם´
למה התורה מוסיפה בפסוק השני ´אני ה´ אלוקיכם´? כבר אמרו ´והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם?
הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שמזה לומדים שבראש השנה, לא אומרים רק פסוקי זכרונות, שבהם עולה זכרוננו לפני ה´ (ורמוזים בפסוק ונזכרתם), אלא גם פסוקי מלכויות: אני ה´ אלוקיכם – אני מלככם.
הגמרא אומרת שלא רק בראש השנה, אלא שתמיד כשיש זכרונות יש גם מלכויות איתן.
מה הגמרא מתכוונת?
נראה שפירוש הפסוק והגמרא הוא כמו שאמרנו:
אדם יכול לבקש בשעת מלחמה, או בעת שמחה, שה´ יזכור אותו, להרגיש קרוב לה´, ולא לזכור מה זה אומר לגביו, ומה זה דורש ממנו.
אבל אנחנו צריכים לזכור שכשיש זכרונות, כשאנחנו מבקשים ורוצים שה´ יזכור אותנו, ואנחנו מרגישים שאנחנו רוצים להרגיש קרוב אליו. יש לזה צד שני מחייב, שנאמר ונבין גם את המלכויות – את מלכות ה´ עלינו, שאנחנו קרובים לה´, ולכן אנחנו צריכים להתנהג בצורה המתאימה (זו מלכות ה´ עלינו).
יהי רצון שנזכה להזכר לפני ה´, ולקבל את מלכותו!
שבת שלום!
חברים מקשיבים!
