כפיה דתית וחילונית

שאלת הגולש

שלום. אני בחור ישיבה גבוהה, שיעור א'. היום בבוקר קרה מקרה שהטריד אותי מאד. בישוב בו אני גר החברה היא מעורבת, כלומר, דתיים וחילוניים. היום בבוקר הייתי בקופ"ח, ובזמן שישבתי בתור לרופא, שוחחתי עם אדם מבוגר, חילוני. במהלך השיחה הגענו לנושא ה"כפייה הדתית". השתדלתי לענות לו כמיטב יכולתי, אך שאלה אחת הטרידה אותי. הוא שאל האם אין כפייה דתית, אם מיישמים חוקים בפורום הציבורי, כמו השבתת כלי רכב ציבוריים בשבת. עניתי לו שאי-השבתתם של מוסדות ציבור וכדו' פוגעת בציבור הדתי כמו, ואף יותר, ממה שפוגעת השבתתם בשבת בציבור החילוני, אך שנינו הרגשנו שזו תשובה שאני מבין, אך הוא לא. מבחינתו, באמת, איפה באה לידי ביטוי הפגיעה בציבור הדתי? איך אוכל לענות לו??
בתודה מראש, בנימין.
נ.ב. (ולמרות זאת, חלק מאד חשוב)
יישר כח עצום על כל המפעל הברוך הזה. אין ספק שכשמכם, כן אתם. "חברים מקשיבים"… וזהו. אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו.

תשובה

שלום בנימין ויישר כח על שאלתך, היא שאלה חשובה מאחר שהיא נוגעת ליחסי הציבור הדתי עם שאר חלקי העם.

בקום המדינה התקבצו לארצנו כל חלקי עם ישראל, מכל עבר ומכל פינה, עם הרבה הרבה סגנונות של חיים.
כולם הבינו ש[חייבים להיות משפחה אחת], עם כל חילוקי הדעות ועם כל סגנונות החיים. פשוט חייבים, אנחנו עם אחד. זה לא פשוט אחרי אלפים שנות גלות בהן היינו מנותקים ומפוזרים, אבל הרצון הפנימי להתאחד גובר על כל המכשולים.
לכן ב"סטטוס – קוו" בנושא חברה – דת – מדינה שהוסכם עליו בקום המדינה בין המפלגות הדתיות לבין הממשלה ברשות בן גוריון היתה מטרת על, לשמור אחדות האומה ולא ליצור כאן שתי קהילות ושתי עמים. כמו כל הסכם בין שנים, כמו בזוגיות, כל צד צריך ורוצה ללכת לקראת השני.
ודאי שהיינו רוצים לראות יותר ויותר את חוקי התורה והנהגותיה מיושמים בחיים ובחברה, אבל לא זוהי מטרת "החוקים הדתיים". מטרתם היא לאפשר לציבור הדתי מצד אחד להשתלב במדינה ומצד שני כן לשמור על אורחות התורה ומצוותיה.
חוקי התעבורה למשל לא נועדו לכפות את ארחות חיי התורה על מי שלא זכה להכרה באמיתותם, אלא שלא תהיה בארץ אוירה שבה לא יוכלו שומרי השבת לחיות. גם הציבור שאינו שומר שבת הבין ורצה ללכת לקראת שומרי השבת, כי הוא הבין שאנחנו עם אחד. גם היום, אגב, זה כך – למעט שוליים קיצוניים.
התורה היא תורת חיים ודרכיה דרכי נועם. כשיש אהבה ואחדות בין אנשים – ציבורים שונים אפשר לגשר על פערים רבים, וכל צד בא לקראת השני לא מתוך כפיה אלא מתוך רצון אהבה והסכמה שמה שחשוב לשני אכן חשוב לי, ונראה לי שככל שנרבה אהבה וחיבה ביחס לכל עם ישראל – כך ממילא "כמים הפנים לפנים", והחוקים הדתיים לא יעשו בכפיה אלא מתוך רצון לשמור עליהם מאחר והם חשובים לקבוצה זו או אחרת.
זו התשובה המהותית.
[הרצון לשמור על אחדות האומה בא לידי ביטוי ברובד המעשי בכלים המעשיים] – חקיקה דמוקרטית על ידי הרוב. בכל חוק במדינת ישראל, מעצם העובדה שהוא חוק, יש כפיה. לדוגמא – ישנה כפיה במדינת ישראל ללכת לצבא בגיל 18, כפיה של חוק חינוך חובה שהורה ישלח ידו לבית הספר, יש חוק שלא ליסוע מהר בכבישים, ובנוסף ישנם חוקים כגון שמירת שבת במוסדות ציבור ושמירת כשרות בצבא וכד', והחוקים האלה נכפים גם על מי שהיה מעדיף להסתדר בלעדיהם. כולם הסכימו שהרוב יחליט וקיבלו את החלטתו. וכך החליטה כנסת ישראל בהחלטה דמוקרטית על מספר חוקים שיש להם זיקה יהודית, ישנם אנשים (מהמיעוט) שמתנגדים לחוקים אלו אך אם כן הרי הם אינם מקבלים את עקרונות המשטר הדמוקרטי.
יש גם ערך סוציאלי (חברתי) רב בשמירה על חוק כמו השבת שכן אחרת אנשים יאלצו לעבוד 7 ימים בשבוע ויהפכו למעין עבדים לעבודתיהם.

[לגבי כפיה דתית], לצערנו חשוב לומר כי בעיקר ההפך הוא הנכון, ישנה כפיה חילונית. אם תסתובב בערים הגדולות בחנויות, ברחובות, במסעדות, מכל עבר מודבקות פרסומות לא צנועות הן בסגנון ובתמונה ולעיתים אף בתוכנם כמו כן אמצעי תקשורת רבים כגון עיתונות טלויזיה ואפילו באינטרנט יש לך כפיה חילונית באמצעות תמונות ומסרים שאינם שייכים לתורת ישראל וזאת בלשון המעטה. לאדם שומר תורה ומצות קשה היום להסתובב ברחובות (למעט בני ברק) מבלי לעצום עיניו, שהרי תמונות לא צנועות ולעיתים אף נשים מסתובבות בלבוש לא צנוע והרי לא יתכן שימנעו ממנו ללכת ברחוב. וכשם שאני אמצא פתרון כיצד ללכת ברחוב וכיצד לחיות, כך מוטל על אדם אחר שחש כפיה דתית בנושא מסויים ללמוד כיצד לחיות איתה.

לשאלתך, בנימין, ישנם עוד צדדים רבים ואכמ"ל.
תמשיך ודבר עם ציבור אחר ואנשים שונים ממך, וההידברות תוביל לאמון ולאהבה ולהרגשה כי כולנו עם אחד ואיבר אחד, וממילא הכפיה לא תידרש ולא תורגש ונזכה במהרה בימינו לביאת גואל משיח צדק.
כל טוב,
חגי.

יב בטבת התשסה

קרא עוד..