להתחיל לצאת?

שלום רב לשואלת היקרה.
מבין השורות של שאלתך עולה אמת גדולה ומודעות עצמית גדולה. את יודעת שלא טוב בשבילך להתחתן בזמן הקרוב, וזה אף משתמע בצורה מאוד חזקה ממכתבך. כל הכבוד שאת מכירה את כוחות הנפש שלך, ויודעת בשכלך שעדיין לא הגיעה השעה. הכרה עצמית היא תנאי ראשון בכל שיקול ובכל צעד שלנו בעולם.
ואם את כל כך מודעת לכך שלא טוב עבורך להתחתן עכשיו, מדוע את בכל אופן יוצאת עם בחורים בפועל? שני דברים גורמים לכך. ה"רצון", שתיכף ארחיב על טיבו, וה"לחץ החברתי" של החברות שמתחתנות מסביב, שגם עליו ארחיב בהמשך.
ה"[רצון]" להכיר בחורים, שאת קראת לו במכתבך "הרצון העז והמעצבן הזה" – הוא לאמיתו של דבר בדיוק ההיפך מ"עז ומעצבן". אני, למשל, הייתי קוראת לו "הרצון העז והבריא הזה"… זהו סממן של בריאות נפש, של זרימה טובה עם החיים, שברוך השם יש לך. בחורה שאין לה את הצורך להכיר בנים בני גילה כאשר מגיע גיל מסוים ובגרות נפשית מסוימת – צריך לחשוש לאופי הבגרות הנפשית שלה או לזרימה הטבעית שלה עם החיים. ברוך השם אצלך יש בגרות נפשית ויש זרימה עם החיים.
[וכאן מגיע ה"אבל"]. ה"אבל" הוא המציאות המורכבת שבה אנו חיים היום. קצב הדרישות החברתיות שנדרשות מאיתנו, אינו תואם את קצב הדרישות של ה"נפשיוּת" הבריאה שלנו. המשימות שעומדות בפני בת מסיימת תיכון הן בדרך כלל שנה-שנתיים שירות-לאומי, לפעמים מדרשה, ואחר כך לימודים אקדמיים. כל אלו דורשים מאיתנו כוחות נפש וגוף שבזמנים אחרים היו בנות משקיעות בדרישות של הנפשיוּת המתפתחת: במציאת בן זוג, בהקמת בית ובגידול ילדים.
ישנו אחוז מסויים של בנות שמצליחות לשלב בין שני התחומים. אולם, בנות רבות מאוד, מכירות את עצמן (וכבר כתבתי כמה נפלא וחשוב דבר זה) ויודעות שבשבילן, המירוץ הזה, של נישואים יחד עם לימודים או שירות-לאומי הוא אסון. הנישואים לא יהיו נישואים, הלימודים לא יהיו לימודים, או השירות לא יהיה שירות, וחבל. בנות אלו מעדיפות, ובצדק, למצות בכל תקופה את המשימות שלה. כך הן יוכלו לבנות את הבניין הנפשי והרוחני ואף הגשמי שלהן בצורה הכי נכונה ובריאה.
דחיית ה"רצון" הזה אינה קלה כלל וכלל, אולם היא אפשרית. תוכלי להסתכל מסביבך ולראות אנשים רבים ש"דחו" זאת, ואף שאין זה דבר אידאלי – הוא אפשרי ומסייע לנו בחיינו.
אולם, לכך שאת יוצאת עם בחורים על אף שאינך רוצה להתחתן גורמת סיבה נוספת מלבד ה"רצון". זהו [הלחץ החברתי], שיש ללמוד כיצד להתייחס אליו. נתאר את המצב שבו את נתונה: חברה אחת שלך מתארסת, השנייה כבר יולדת, ואת, מסתכלת מבחוץ, ומרגישה שאת "מפסידה", ולפעמים את עלולה גם להרגיש "לחוצה", "ממהרת", צריך "להספיק". זוהי טעות. "לחץ" זה, הוא דבר חיצוני. אם לבנות אלו "מתאים" להינשא מוקדם ולהתמודד עם שני התחומים ביחד, אין זה אומר שגם לך זה מתאים. בודאי למדת רבות על כך שהאנשים הם שונים ולכל אחד מתאימים דברים אחרים לפי נטיות נפשו ותכונותיו. זהו המקום ליישם את הלימוד הזה. לנסות להרגיש את הייחוד שלך, ואת המודעות שלך לעצמך ולנטיותייך כפי שלך מתאים להתנהג ולא כפי שחברה זו או אחרת שלך מתנהגות.
כאן גם המקום להבדיל בין גורמים חיצוניים שמגיעים מהסביבה ומשפיעים עלינו, לבין גורמים פנימיים שמגיעים מתוכנו. ה"רצון" שהזכרת הוא פנימי וטוב, וה"לחץ החברתי" שהזכרת הוא חיצוני, שלילי, ולפעמים אף מסוכן. הוא מסוכן כאשר הוא גורם להחלטות חפוזות מתוך לחץ בדבר חשוב כל כך בחיים כמו נישואים.
שני הגורמים האלו, הרצון והלחץ החברתי, אינם נפרדים זה מזה לחלוטין. לעיתים רבות את תרגישי שה"לחץ החברתי" מתערבב ב"רצון הפנימי", ולעיתים הוא אפילו בונה אותו, והרי זהו דבר טוב. אולם, ככלל, צריך להבחין בין שני הדברים ולהתייחס לכל אחד מהם בצורה שמתאימה לו.
עד כאן ניסיתי להסביר מה גורם לך כן להיפגש אף על פי שבשכל את יודעת שעדיין לא הגיע הזמן בשבילך להתחתן.

המצב הזה, של בנות שנפגשות עם בחורים אף שאינן מעוניינות באמת בחתונה, מוכר לי מאוד. במקרים אלו, כאשר מסתבר להן כשנגמר קשר מסויים שלא הוביל לחתונה, הן נושמות לרווחה ואומרות: "ברוך השם שזה לא היה "זה" ". זוהי דרך פעולה שגויה מאוד, שאינה מובילה אל הטוב. דרך פעולה זו אינה הוגנת – הן כלפיי הבנות עצמן, שאינן ישרות עם עצמן ונטיותיהן, והן כלפיי הבחורים עימן הן נפגשות. הבחורים, שאינם יודעים שהבחורה אינה "רצינית" בכוונתה להתחתן כמוהם, יחושו כנראה שהבחורה "רימתה" אותם, כאשר יגיע המצב שהם יירצו "להתקדם" בקשר, והבחורה תעדיף (ולפעמים אפילו שלא במודע) להתחמק מכל התקדמות רצינית, בגלל שאינה רוצה להתחתן עדיין.
כל זאת מלבד הנזק הנפשי הרב שנגרם כאשר מתרגלים להגיע לפגישות עם בני זוג מתוך רצון מעוקם למצוא בבן הזוג את התכונות שבגללן לא כדאי להתחתן איתו. ישנם בחורים ובחורות בגילאים מבוגרים שאינם מוצאים את זיווגם משום ש"התרגלו" להגיע לפגישה כדי למצוא מדוע לא להתחתן עם מי שעומד מולם. אצטט לך משפט אחד שלך, שהוא כה מאפיין מצב זה: "ולמזלי עדיין לא מצאתי את שאהבה נפשי". כשקראתי משפט זה, לא ידעתי אם הוא מצחיק או עצוב.
המודעות העצמית שלך, וההסתכלות האמיתית שלך על אופייך, היא זו שתסייע לך להרגיש מתי הגעת אל השלב שבו "הגיע הזמן" להתחיל לצאת, על מנת לבנות קשר אמיתי ובוגר, קשר של איש ואישה ושכינה בביתם.
אזכיר כאן עוד נקודה שיש לשים אליה לב: עלינו לדעת שכמו שטעות היא "למהר לצאת" כך גם טעות היא "להתרבע" על גיל מסוים שבו החלטנו להתחיל לצאת, למשל: "אני לפני גיל 21 לא יוצאת" ולא לצאת לפניו. עלינו להקשיב לעצמינו כל הזמן, לחוש את המקום שבו אנו נמצאים, ולפיו, להחליט מתי כדאי להתחיל לצאת עם בחורים. וכשיוצאים, השאיפה תהיה למצוא את האדם הנכון ולבנות ביחד איתו משפחה חדשה בשמחה ובאושר.
אין לי ספק שהמודעות העצמית הגבוהה שלך היא המפתח לעשות דבר זה בצורה הנכונה והבריאה.
בהצלחה בדרכך, בכל אשר תפני ותעשי!
קציעה, חברים מקשיבים