שלום,
רציתי לשאול שאלה קצת עיונית, לגבי דעת הרמב"ם בסוגיא מסויימת:
מצד אחד, הרמב"ם טוען שתכלית האנושות בכל דור היא בעיקרון לכלכל את אותו יחיד בדור מן הדורות, שמסוגל לעסוק בתורה וכל העולם הוא בעצם למענו, כשכמובן גם הם עוסקים בתורה וכו', אך מכלכלים ועוסקים במלאכה, בעוד שאותו יחיד עוסק אך ורק בחכמה האלוקית מבחינת לימוד התורה.
מצד שני – בהלכות ת"ת, ג' י', פוסק הרמב"ם שאסור לאדם להגיד שיעסוק רק בתורה ולא במלאכה, והוא יוצא "חזק" נגד התופעה הזו…
מה גם שבסוף הלכות שמיטין ויובלות, מדבר הרמב"ם שוב על השיטה הראשונה שהוזכרה כאן, בעניין בני לוי וכן כל אדם שנדבו ליבו. ואפילו אם נחשיב דברים אלה כדברי אגדה של סוף ספר, עדיין השאלה עומדת במקומה…
כיצד ייתכן שיש אדם שמטרתו היא רק לעסוק בתורה, בעוד שמצד שני, כל אדם מחוייב לעבודה עצמית, כלכל את בני ביתו, לא להתפרנס מהצדקה (דברים שכמובן מופיעים בחז"ל) ולעבוד למחייתו?
שלום וברכה.
שני תירוצים בדבר: ראשית, מה שהרמב"ם שולל בהלכות תלמוד תורה הוא התפרנסות מן הצדקה ותלות בציבור, שבזה יש חילול ה´, אך אם יש מי שמעוניין לתמוך בחבירו, ומעוניין לחזק את ידי לומדי התורה, בזה לא דיבר הרמב"ם, שהלא מפורסמים הם דברי חז"ל על הסכם יששכר וזבולון. כלומר יש לחלק בין האדם הלומד שלא יחשוב שתורתו אמורה לספק לו פרנסה, לבין התומכים בו שצריכים לסייע בידו.
שנית, עיין ברדב"ז על הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה, שכותב במפורש שהרמב"ם לא התכוון שמי שעובד את ה´ ויתייחד לכך ישליך עצמו על הציבור, אלא שתהא לו השגחה מיוחדת שהקב"ה יפרנסו בקלות, "ולא שישליך עצמו על הציבור".
בברכה,
בני.
