בפרשתנו חוזר משה רבנו שוב על יסוד מעניין – "אֵת כָּל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם*אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת:[לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּו]ּ." [דברים יג, א]
ונשאלת השאלה – לא לגרוע ממצוות התורה זה מובן, אך מדוע לא להוסיף? אם אדם רוצה לקבל על עצמו מצוות נוספות, מדוע מצווה התורה גם לא להוסיף? הרי לכאורה "כל המוסיף מוסיפים לו"?
מסופר על זוג צעיר שנזקק לנסוע לשבת באופן דחוף. חששו הזוג לצאת ולהשאיר בבית את הפמוטים שזה עתה קיבלו במתנה לשם חתונתם, על כן פנו אל השכן וביקשו אם יוכלו להפקיד אצלו את הפמוטים עד לאחר השבת כאשר יחזרו. הסכים השכן לשמור על הפמוטים בשמחה והזוג נסע בלב שקט ורגוע.
לאחר השבת נגש הבעל אל השכן על מנת לקבל חזרה את שתי הפמוטים, והנה להפתעתו מגיש לו השכן שלושה פמוטים! שאל הבעל את השכן כיצד ומניין הגיע הפמוט השלישי? ענה השכן: 'נולד בשבת פמוט נוסף!'. הגיש השכן את שלושת הפמוטים אל הבעל והוסיף: 'מזל טוב!'. פנה הבעל לצאת ולא אמר כלום.
בשבת שלאחר מכן שוב נזקקו הזוג לנסוע לשבת, שוב לא רצו להשאיר את הפמוטים ללא השגחה, שוב פנו אל השכן שישמור להם על הפמוטים ושוב הסכים השכן בחפץ לב לשמור את הפמוטים. הגיש הבעל את שלושת הפמוטים אל השכן.
לאחר השבת שוב נגש הבעל אל השכן וביקש את הפמוטים ושוב הגיש לו השכן ארבעה פמוטים! שאל הבעל את השכן מניין הגיע הפמוט הרביעי? ענה השכן: 'נולד בשבת, מזל טוב!' לקח הבעל את ארבעת הפמוטים, יצא ולא אמר דבר.
חזר הבעל לביתו ואמר לאשתו: 'גם השבת ניסע, אך הפעם נפקיד אצל השכן את כל היהלומים שברשותינו וכך נהפוך להיות עשירים גדולים!!' שמחה האשה על הרעיון. ביום שישי שוב נגש הבעל אל השכן ושוב ביקש להפקיד אצלו את רכושם, שוב הסכים השכן בחפץ לב, אך כעת הגיש הבעל קופסה מלאה ביהלומים יפים ויקרים לשכן. לקח השכן את הקופסא וברך את הזוג בברכת שבת שלום!
לאחר השבת חזר הזוג לביתו ומיהר הבעל אל השכן לקבל חזרה את רכושו. ביקש הבעל את היהלומים חזרה. פנה אליו השכן בפנים נפולות ואמר לו: 'אני מצטער.. היהלומים נפטרו..' 'מה??' ענה הבעל, 'ממתי יהלומים נפטרים??' ענה לו השכן: 'אם פמוטים יכולים ללדת, גם יהלומים יכולים למות..'
אומרת התורה, "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". אם תתחיל להוסיף מצוות מדעתך, בסוף תגיע למצב שאתה גם גורע ומחסיר מצות
