למה להשקעה שלי בהדרכה אין תוצאות?

מדריכה יקרה, שלום.

כיוון שפתחת את השאלה בהצגת חצי הכוס המלאה (וטוב שכך!), אני מצטרף אלייך ומבקש להתחיל את התשובה עם התמונה המעודדת שאת מציגה בפתיחה. להגיע אחרי 5 חודשים בלבד של הדרכה למצב כזה, שבו הצלחת והספקת לכונן יחסים טובים עם המד"שית, עם הצוות ועם החניכות – זה ממש לא מובן מאליו! זו הצלחה שבהחלט ראוי לחגוג. מדריכים רבים מספיקים להגיע ב 5 חודשי הדרכה לפינות שונות ומשונות שמעיקות עליהם מאוד, לפעמים בגלל התארגנות לא נכונה שלהם או של הסניף, או בגלל כל מיני תסבוכים ובעיות מסוגים שונים. אבל את נמצאת במקום אחר לגמרי, והשאלה שלך מגיעה מעמדה שאומרת בעצם: הכל מצוין, אז איך אפשר למנף את תנאי הפתיחה המעולים הללו ליצירת אפקט חינוכי משמעותי?

או! זו באמת שאלה מצוינת. נתחיל בכך שהשפעה חינוכית משמעותית לא נמדדת על ציר הזמן או בכמות החניכות שמגיעות לסניף. היא כן נמדדת במישור יותר מורכב וגם יותר עמום וקשה לאיתור. את כמדריכה משמשת למעשה כמעין "ציר", נקודה מרכזית שסביבה נמצאות החניכות. אבל בניגוד למה שאפשר לחשוב לפעמים, המטרה שלך היא לא לקרב את החניכות אלייך, לנקודה שבה את נמצאת, אלא להניע אותן לכיוון מסוים, ולפעול כדי לאפשר להן להפנות אנרגיות חיוביות למטרות ראויות שמתאימות להן. הן לא אמורות "לרוץ אלייך" ולאמץ אותך כדגם, אלא "לרוץ איתך", כל אחת במה שמתאים לה וכולן יחד כקבוצה.

[איתור מטרות מתאימות – באמצעות החניכות]
אז כבר אפשר לראות שהשגת השפעה חינוכית כזאת היא הרבה יותר מסובכת. בשביל להתחיל לחתור אליה ביעילות דרושה הכנה: דרושה היכרות רצינית עם החניכות, ודרושים קשר ואמון מעמיקים איתן כדי שניתן יהיה לגייס אותן לפעול, ולכוון אותן ליעדים המתאימים. את יכולה לשבת עם עצמך ועם המד"שית, לחשוב על חמשת החודשים שביליתן עם החניכות, ולהתחיל לנסות לסמן נקודות שנראות לכן משמעותיות. לאו דווקא במישור של "מה אפשר לתקן אצלן" אלא "איזה פוטנציאל" יש אצל כל אחת מהן ואצל כולן כקבוצה, שמאפשר לנו כמדריכות לייצר אצלן מוטיבציה ואנרגיות חיוביות להתפתחות אישית. אתן יכולות לתת לעצמכן קצת זמן נוסף לצורך החשיבה הזאת, ולעסוק בה גם כשאתן מבלות עם החניכות. כשאתן מקשיבות להן, מתחברות לראש שלהן, מנסות להזדהות עם מה שעובר עליהן ומצליחות לראות את העולם מנקודת מבטן, קל יותר לאתר כיוונים שאליהם אפשר (וכדאי) ללכת איתן.

[החניכות כשותפות פעילות ולא כ"לקוחות"]
כשם שאפשר להסתייע בחניכות עצמן בתהליך הגדרת המטרות, אפשר ורצוי עוד יותר לשתף אותן בחתירה לאותן מטרות. ההדרכה היא לא מצב שבו את "משרתת" את החניכות כפי שמוכר משרת לקוחות, אלא תהליך של פעילות קבוצתית שאת מרכזת ו"מתדלקת". אין ספק שחשוב להשקיע בחניכות וגם לתת להן לראות את אותה השקעה, אבל לא פחות חשוב לאפשר להן להרגיש שהן חלק משמעותי מתהליך חשוב ומעניין, שיש להן איך לתרום. אם מדריכים מוצאים את עצמם עובדים מסביב לשעון, כשהחניכים נשענים לאחור ונהנים מהפעילות – יש כאן בעיה. יש כאן פספוס של היתרון היחסי של הפעילות בתנועת הנוער. אז תוך כדי הניסיון להגדיר מטרות, אל תחששי לרתום את החניכות למשימות שונות, ונסי לאזן קצת את חלוקת המאמץ בינך לביניהן. אז במקום למשל להשקיע המון בהכנת פעולות, שתפי את החניכות בהכנה. קחי כל שבוע זוג אחר של חניכות, ומני אותן ל"מד"שיות זמניות". תחשבי איתן איזו פעילות כדאי לעשות, אילו מסרים יהיו רלוונטיים עבור הקבוצה, ובאילו דרכים מעניינות וכיפיות אפשר להעביר אותם. בקיצור: נסי להתחיל להעביר את ה"כיף" כשלעצמו ל"כיף מתוך עשייה". אמנם כדאי לעשות את זה לאט, בהדרגה, בלי שינויים קיצוניים, אבל לכוון בסופו של דבר למצב שבו החניכות מסוגלות להתייחס למציאות שסביבן מנקודת מבט ביקורתית, מורכבת, חושבת, ולא אגבית, סתמית ואדישה. את יכולה להתחיל להפנות אנרגיות מביקורים "שיווקיים" בבתי הספר למשל, לפגישות עם כמה חניכות כדי להכין פעולה או פעילות מעניינת ולא שגרתית עבור הקבוצה.

[פעילות "סתמית" כבסיס לפעילות משמעותית]
המהלך שתיארתי כאן יכול לשמש אותך בהמשך ככלי בפני עצמו, במטרה לחולל שינויים משמעותיים. את כותבת שהשבט הידרדר בזמן האחרון. התלהבות כשלעצמה לא בהכרח תוכל לסייע לעצירת ההידרדרות. התלהבות, מורל, או אווירה טובה, הם אמצעים שלא יכולים לשמש לבדם לפעילות חינוכית. צריך לחבר אותם למשימה מסוימת כדי להקנות להם כוח של ממש. כשאת מתחילה לתרגל עם החניכות שלך התבוננות וחשיבה משמעותית על מה שקורה מסביב – בסניף, במשפחה, בבית הספר, ובכלל – את למעשה מייצרת יחד איתן כלי שאותו את יכולה להפעיל כדי לטפל בבעיות או כדי להעצים את החניכות. זו עבודה משותפת שאת כמדריכה מובילה ומנחה אותה, ורותמת אליה את החניכות.

אגב, שימי לב שגם בפעולה שגרתית, את כמעט תמיד מפעילה את החניכות איכשהו: באמצעות משחק, משימות (חפש את המטמון למשל), או טכניקות אחרות. את לא מעבירה פעולה שלמה ביצירת התלהבות מעצם זה שאנחנו קבוצה, ולא מעבירה שעות בשירי מורל. אז נכון שאין שום דבר "ערכי" במשימות במשחק "חפש את המטמון", אבל זה אמצעי שמאפשר לנו להתגייס לפעולה (כלשהי, ולא רק להישען אחורה מול הטלוויזיה), ובהמשך גם להחליף את הפעולה ה"סתמית" בפעולה משמעותית. כאשר את מצליחה לשלב את ההיכרות הקרובה עם החניכות (1) בפעילות מהנה ומשמעותית (2), שניתן לרתום אותה לטובת חשיבה מורכבת וערכית על העולם (3), את בהחלט בכיוון הנכון, ואז גם סביר מאוד שתתחילי לראות תוצאות חיוביות. לאו דווקא במספר החניכות או בהתנהגות המושלמת שלהן כאן ועכשיו, אלא ביכולת שלך לעבוד איתן על נושאים חשובים, לדון איתן ולחשוב איתן, וגם ביכולת פשוט להיות שם בשבילן כשהן זקוקות לך.

[לסיכום:] הקמה מוצלחת של קבוצה היא משימה לא קלה, ויצירת אמון ויחסים טובים בין מדריכות לחניכות חדשות יכולה לקחת זמן ממושך – וזה בסדר גמור ואפילו מומלץ. כנראה שאת מקבלת כרגע איתות חזק (גם מהחניכות, אולי) שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא, ולהשקיע את כל מה שהרווחת עד עכשיו במטרה מורכבת ומאתגרת יותר: לא רק קשר טוב והנאה, אלא גם התגייסות לפעולה ולמחשבה. זה אומר שאת והמד"שית צריכות לחשוב טוב על המטרות שאתן מעוניינות להציב לעצמכן ולקבוצה, ועל המדדים שיאפשרו לכם לזהות הצלחה בהשגת אותן מטרות (לא אחרי שנים אלא עוד בתקופה שבה אתן משמשות כמדריכות). אמנם ישנם גורמים רבים שמשפיעים על החניכות: הבית, ביה"ס, חברות, הטלוויזיה, האינטרנט… לא הכל נמצא בידיים שלכן. ועדיין, הגדרת מטרות ממוקדת ומדדים מתאימים, תאפשר לכן לזהות את הצעדים הקטנים שאתן הצלחתן לחולל בקבוצה. אבל בכל מקרה, עצם המעבר מחניכות פסיביות שבאות ונהנות מפרי עמלן של המדריכות, למצב של חניכות אקטיביות שלוקחות חלק פעיל בחשיבה ובעשייה המגוונת בסניף, היא הצלחה בפני עצמה, ופתח להצלחות רבות נוספות.

את כמובן מוזמנת להמשיך לעדכן ולשאול, באתר או במייל.

בהצלחה רבה!

אוהד

nuvy23@gmail.com