שלום!
אני חמשושית באחת האולפנות, ואני לא מבינה בכלל בשביל מה אני צריכה ללמוד את הארבע שנים האלו. אני בדעה שעדיף לי ללכת ללמוד באיזו מדרשה, לימודים שבאמת יועילו לי לחיים ויעשירו לי את הנפש בשנים האלו, שלדעתי אלו בדיוק השנים להתפתחות רוחנית ולעיצוב הנפש שלי. אולי זה ממש חבל שדווקא עכשיו אני מתבזבזת כל כך הרבה זמן בלימודים טיפשיים, שלדעתי אפשר להסתדר בלעדיהם. יש לי שכל אבל אני חושבת שכדאי יותר להשקיע אותו בדברים יותר יעילים. אחרי השמינית אני מקווה בעזרת ה' להתחתן, ולכן לא יהיה לי מתי ללמוד דברים בשביל העולם הרוחני שלי. בעזרת ה' אני ממש לא רוצה לצאת מהארץ ולכן לא חושבת שאני צריכה ללמוד אנגלית. ואם חס ושלום אצטרך לצאת מהארץ, דיה לצרה בשעתה וחבל על הזמן עכשיו. חוץ מזה, מהי החשיבות של תעודת בגרות, הרי אני בכל מקרה לא ימשיך ללמוד לימודים גבוהים, ובשביל לפרנס את משפחתי בעתיד אוכל להשתמש בכשרנות האחרים שלי- ציור וכו'. תודה רבה, ושתזכו להמשיך לעזור לעוד הרבה נוער!
שלום לך חיה!
אני חייב לומר שאני לא רק מבין אותך, אני גם קצת מסכים איתך. לכן גם לקח לי גם קצת זמן לענות, כי רציתי לחשוב טוב מה בדיוק לענות.
את מרגישה שהמסגרות החיצוניות שמוכתבות על ידי אחרים מגבילות אותך, הן טובות אולי להרבה בנות אבל לא בהכרח בשבילך.
את רוצה חופש, לא חופש מזוייף של התפרקות אלא חופש אמיתי שנותן לך את הביטוי המיוחד שלך. וזה דבר מאוד נכון וטוב.
אבל, יש כמה סיבות שבגללן אני חושב שלא כל כך טוב "לשבור כיוון" בבת אחת, אלא לראות איך בהדרגה את מוצאת לעצמך את הביטוי המיוחד שלך. לא לוותר עליו, אבל לא לוותר גם על המבט של המבוגרים.
ראשית, מה לעשות, אנחנו קצת צעירים, ומצד שני "אין חכם כבעל ניסיון". נכון שרק אנחנו מכירים את עצמנו הכי טוב, אבל גם למבוגרים יש נקודות מבט שאין לנו, נקודות מבט שנובעות מניסיון חיים של כמה עשרות שנים.
שנית, המציאות היא שהחיים מכתיבים לנו הרבה מצבים שלא צפינו אותם מראש. למשל, את כותבת שאת מתכננת להתחתן מיד אחרי השמינית – מה לעשות ולא תמיד זה מתגשם כל כך מהר? באותה מידה, זה מעולה שיש לך כישרון של ציור שבהחלט טוב מאוד שתמשיכי לפתח אותו, אבל לא תמיד כל כך קל להתפרנס רק מציור.
אני מניח שאת לא ממש מכירה את קשיי החיים – אני מאחל לך שלעולם לא תכירי, אבל טוב להתכונן אליהם. בקיצור, בדרך כלל קשה לך לדעת את כל תהפוכות החיים, ומסגרת האולפנה נותנת לך איזשהו בסיס שאיתו אפשר לתמרן בהרבה מצבים.
ונקודה שלישית, לפעמים יש לנו התלהבות ראשונית ממשהו אבל קשה לשמור אותה לטווח ארוך, במיוחד כשאנחנו קצת לבד ולא במסגרת, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו תלושים, לא כאן ולא כאן. אני יודע שאת מיד אומרת "לי זה לא יקרה, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה" אבל המציאות היא שזה קורה להרבה שמחליטים להיות עצמאיים לגמרי בלי המסגרות הרגילות.
אז למה כתבתי שאני קצת מסכים איתך? הרי בפועל אני מציע להישאר באולפנה?
אני מאוד מסכים איתך שעלייך לשמור על הרצון להיות את, ולא להיגרר אחרי המסגרת. רק שכדי שהרצון הזה יצא לפועל בצורה טובה ונכונה, כדאי "לשחרר" אותו לעולם המעשה – בהדרגה, לראות מה הטוב שאת יכולה לקחת מהמסגרת ומה הטוב שאת לוקחת מעצמך. כי אם תנסי בבת אחת לפנות 180 מעלות, את עלולה למצוא את עצמך "קרחת מכאן ומכאן". לעומת זאת אם תקבעי לעצמך שמהלך 4 השנים של האולפנה (זה נשמע המון זמן, אבל תתפלאי לראות שהן יעברו מהר ובשמחה, אם רק תבואי מנקודת מבט חיובית) את בוחנת את המסגרת כמו שצריך ורואה מה את יכולה ללמוד ממנה, את תקבלי מזה המון. אני יכול לספר על עצמי שרק קרוב לסוף השמינית גיליתי עד כמה קיבלתי מהישיבה התיכונית שבה למדתי, ואני ממש לא מאלה שבשבילם המסגרת היא הכל.
אני משער שהאולפנה מודעת לכך שכל תלמידה היא מיוחדת, היא משתדלת לא לחנוק אף אחת אלא מאפשרת לכל אחת למצוא את הגוון שלה. אולי כדאי שתדברי עם ראש האולפנה או עם המחנכת, שאני מאמין שיהיו קשובים אלייך וידעו איך לתת לך להרויח גם מהמסגרת הכללית וגם ממה שמיוחד לך (ואולי תראי להם את השאלה והתשובה הזו, כדי שיבינו אותך טוב?)
לסיכום: את צודקת מאוד בכל מילה, ובכל זאת נראה לי שגם המבוגרים צודקים… האמת המיוחדת שלך נמצאת בשילוב של המסגרת של כולם עם הביטוי הפנימי והעמוק של עצמך. עכשיו את בשלב שבו המסגרת יותר מודגשת, אבל לאט לאט תנסי לראות איך את בונה את עצמך מתוך המסגרת, אל המיוחדות שלך.
בהצלחה!!! ואם יש עוד הבהרות – אשמח לשמוע ממך.
יעקב, חברים מקשיבים
yaakov@makshivim.org.il
