הפרשה הקודמת – פרשת "וישב" הסתיימה בפסוק "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" והפרשה שלנו -"מקץ" מתחילה במילים 'ויהי מקץ',
ר' נחמן מברסלב זיע"א בספרו ליקוטי מוהר"ן (חלק א תורה נד) כותב "ויהי מקץ – כי צריכין לשמור מאוד את הזיכרון, שלא יפול לשכחה בחינת מיתת הלב".
אנו נמצאים בתוך ימי חנוכה, ימים קדושים שמעלתם נשגבה מאוד, בהם מדליקים אנחנו נרות חנוכה. ומובא מצדיקים שנר חנוכה מסמלת את "נר ה' נשמת אדם".
נשים לב, כשאדם נפטר מזה העולם, בני משפחתו מדליקים 'נר זיכרון' כדי לשמר את מורשתו ואת נוכחותו.
כאומר, שאמנם הגוף של הנפטר לא נמצא פה איתנו, אבל מהותו כן נשמרת. רוצים לזכור את מעשיו ופועליו.
אותו דבר לגבי האדם עצמו, שהרי האדם יכול ליפול לידי שכחה שהיא 'מיתת הלב', לשכוח את זהותו ועצמיותו, כפי שכותב דוד המלך בתהילים (לא,יג) "נשכחתי כמת מלב" שנעלם מליבו של האדם תפקידו ושליחותו לשם מה נברא ומה הוא עושה פה.
כל הזמן אנחנו במירוץ החיים ועניינו של חג חנוכה הוא לשבת מול הנרות ולא לעשות מלאכה חצי שעה כדי לעצור ופשוט להביט בנרות, להביט בפנימיות שבי, לחשוב מי אני, לאן אני ממשיך, מה חשוב לי בחיים. העצירה עוזרת לי להתמקד רגע בתוכי ולהקשיב לקול הפנימי שבי.
מובא בספה"ק שימי חנוכה ובפרט הנר השמיני "זאת חנוכה" הם המשך לימים הנוראים וחלה עליהם קדושה עצומה כמו יום הכיפורים וניתנת לאדם היכולת לחתום את עצמו מחדש בספרן של צדיקים, זהו יום גבוה ונשגב שאפשר לפעול בו ישועות ברוחניות ובגשמיות.
"ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור". ופרשו- מנשה לשון נשיה על שם השכחה (זו הסיבה שיוסף הצדיק קרא כך לבנו בפרשתנו), במשך הזמן יהודי עלול לגיע למצב ששוכח את אביו שבשמיים או שהיצר הרע מכניס בליבו מחשבות שכביכול הקב"ה שכח אותו.
באים ימי חנוכה ומזכירים לנו " גם לי אל" גם לי יש שייכות וקשר אל בורא עולם, אני לא רוצה לשכוח אותו ואני מאמין באמונה שלמה שהקב"ה גם לא שכח אותי. אני מאמין שאני עדיין קרוב לאבא בשמיים ויש לי חיבור אמתי ונצחי אתו, קשר בל ינותק לעד, והידיעה הזו משפיעה על האדם ישועה 'פדה- צור'.
מול החנוכייה יש לנו הזדמנות נפלאה להיזכר ברגעי ההוד של הימים הנוראים איך עמדנו מול ה' בתשובה, ברצון טוב ובהשתוקקות לקדושה, להיזכר בקבלות הטובות שקיבלנו על עצמנו ולהתחדש בלקיי
