שלום עליכם!
לא לפני הרבה זמן קראתי ספר(לא ספר קודש). ובזה הספר מצאתי עניין שדי עניין אותי (אני לא בטוח איך להגדיר עניין זה אך מהשאלה שאביא תבין). וכך מובא: "כיצד נוכל לדעת אם חייו של יצור מן היצורים אכן הגשימו גורלם? הכרתי זקנים מאד שמתו במרירות נואשת. ראיתי ילדים רכים מתים בטרם עת ואף על פי כן מותירים מאחוריהם מורשת כזו של אהבה ושמחה, עד כי הצער על אובדנם רוכך בידיעה כי חייהם הקצרים העניקו רבות לאחרים??"
ועל זה השאלה עונה העונה:"בעצמך השבת על שאלתך טוב, מוטב שנאמר כי חיינו נמדדים לא במה שרכשנו אלא במה שהענקנו".
זהו קטע מהספר שקראתי והעניין מאד תפס אותי האם בתור יהודי מאמין זו אכן הסתכלות נכונה שכך פחות או יותר ברא הקב"ה את עולמו שמטרת האדם היא יותר עניין כלפי מה שהשאיר אצל אחרים לעומת מה שהשאיר כלפי עצמו?
ואם כך הדבר מה בקשר לצדיקים הנסתרים שמידי פעם שומעים סיפורים על אנשים כאלה שלא נחקק אצל שום אדם על צדיקים אלה?
תודה
שלום וברכה!
אינני חושב שיש דרך לדעת אם אדם שנפטר "אכן הגשים את ייעודו". בוודאי שלא על סמך המורשת שהוא השאיר אחריו. אני גם לא חושב שיש טעם לחפש תשובה לשאלה הזאת, כי זה לא מוסיף דבר לעולמנו הרוחני או המעשי. מה שכן חשוב לברר זה מה מטרתו של האדם שהוא עדיין חי.
השאלה הזאת היא שאלה רחבה ועמוקה, שיש לה לפחות שני היבטים: תפקיד האדם באופן כללי ותפקיד האדם הפרטי (של כל אחד אחד). אני אנסה לגעת כאן ממש בראשי פרקים.
באופן כללי, לא נראה לי שתפקיד האדם הוא רק כלפי הסביבה, אלא גם כלפי עצמו. אינני בטוח כלל מה יותר חשוב, עבודת האדם לרומם את עצמו או עבודתו לרומם את העולם. זה גם לא תמיד סותר – להיפך, זה בדרך כלל הולך ביחד. מבחינה מסויימת, האדם נברא לתוך העולם כדי שהוא (האדם) יוכל להתקדם בעזרתו (בעזרת העולם) ובעזרת ההתמודדות שהוא מציב בפניו. מהבחינה הזו אנו אומרים שהעולם נברא בשביל האדם: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (גמרא סנהדרין). התורה שבכתב וחז"ל מלאים בהדרכות שמגמתם לרומם את האדם הפרטי מבחינת המידות שלו, המחשבות שלו השגותיו הרוחניות, וכמובן – הקשר שלו לקב"ה. מצד שני, ברור שהאדם נדרש לרומם את העולם הזה, החל מהרמה המעשית של יישוב העולם, ועד לרמות עליונות של תיקון העולם במלכות ה'. בכלל, אי אפשר לצמצם את תפקיד האדם לחלק אחד של המציאות בה הוא יכול להשפיע, שהרי אם הוא יכול להשפיע ממילא הוא נדרש לעשות משהו עם היכולת הזו. לכן צריך האדם לדבוק במה שכתוב בתורה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יג). כמובן שיש הרבה מה ללמוד ולברר כדי להבין את כל הדרישות המובאות בפסוקים הללו: יראה, הליכה בדרכיו, אהבה וכו'. אבל בסוף זוהי מטרת האדם בעולמו.
ובאופן פרטי, כאן הדבר קשה יותר, לדעתי. כמובן שכל אדם חייב לעבוד את ה' ע"פ כל מה שהזכרנו למעלה, אבל זה לא הכל. כל אדם צריך להשתדל להיות נאמן לעצמו. לנסות ולמצוא את המקום המיוחד שלו בעבודת ה'. אני לא יודע לתת כללים בדבר זה, אבל נראה לי שישנם שני יסודות מאוד חשובים: האחד הוא שיש לעשות את הבחירות הללו מתוך קשר עמוק לתורה ולעבודת ה', על כל חלקיה, עם דגש גדול על החלק של יראת ה', שבלעדיו אפשר בקלות להגיע לכל מיני רעיונות משונים שאינם מתאימים להלכה. והשני, שהאדם צריך לחנך את עצמו לחשוב בצורה כמה שיותר עצמאית, ולא לחפש כל זמן מה אחרים עושים, אלא מה נראה לו שמתאים לו וטוב עבורו.
כל מה שכתבתי זה כמובן על קצה המזלג ממש, וזה גם רק מה שנראה לי. אני רק רוצה להעיר, שמאוד קשה לי עם ההתנסחות בספר שציטט השואל, שעושה מעניין כזה עמוק וקשה משפט חמוד אחד, שנשמע מאוד משכנע ויפה, אבל כל מי שיחשוב עליו קצת יראה שהוא בכלל לא מתקרב לענות על השאלה בצורה אמיתית. אני חושש שיש מין תופעה כזאת בכל מיני ספרים, לכתוב משפטים יפים כאלה שפוטרים את כל הבעיות, אבל באמת הם די ריקים.
ועוד הערה, לגבי הצדיקים הנסתרים, אינני מסכים כלל להנחה שהם לא מועילים לעולם. אולי אין להם "מורשת", אבל וודאי שהעולם כולו נהנה מהם. כמו שאמר רב יוסף, שאפיקורוס הוא אדם החושב שהחכמים הלומדים לעצמם לא מועילים לעולם. זה עוד דוגמא לשטחיות של המשפט שצוטט מהספר. לא צריך "מורשת" כדי לקדם את העולם.
שנזכה למלא את תפקידנו בצורה הטובה ביותר!
כל טוב,
משה, חברים מקשיבים
