אם אני מוכיח חבר על עבירה שהוא עושה, והוא מגיב בכעס ואומר:אל תכפה עלי דת-כשאהיה מוכן אפסיק.-מה עושים? ועוד משהו- מצד אחד יש מצוות תוכחה ומצד שני אסור להוכיח אם יודעים שהשני לא יפסיק (משום יהיה שוגג ואל יהיה מזיד)-לא סותר?
שלום!
לגבי השאלה הראשונה, אכן לא מוטלת עלינו החובה לכפות את קיום התורה והמצוות על חברנו, שהרי אמרו חז"ל "כשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע, כך יש מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות ס"ה ע"ב). לפעמים הבעיה אינה במי שמוכיחים, אלא במוכיח. צריך לדעת איך להוכיח. לעשות זאת בדרכי נועם ולא בצורת התקפה, להיזהר לא לבוא לידי כעס ושנאה (ר' יונתן וולינער ב"מרגניתא טבא"). וכבר אמר ר' אלעזר בן עזריה: "תמהני אם יש בדור הזה (מי) שיודע להוכיח" (ערכין ט"ז ע"ב), ואם כך היה כבר בדורו של ר' אלעזר בן עזריה, שהיו תלמידי חכמים עצומים, תנאים קדושים, קל וחומר בדורנו… לכן אם אנו יודעים שהחבר לא יקבל את ההוכחה, או שאנו לא מסוגלים להוכיח כמו שצריך, לא נוכיח אותו.
לגבי השאלה השניה, הקשורה לראשונה, באמת אין סתירה. למצוות התוכחה יש כמה תנאים, כמו שכתבנו. אנו מחוייבים להוכיח מי שעובר עבירה, גם אם אנו חושבים שהוא לא יפסיק לעשות אותה (החפץ חיים אומר שבמצוות דאורייתא לא שייך לומר "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", ובכלל, אולי אם יידע שיש איסור במה שעושה מייד יפסיק?). רק אם אנו יודעים בוודאות גמורה שהחבר לא יקבל את התוכחה, לא נוכיח אותו, וזה אחד מהתנאים של מצוות התוכחה.
כל טוב,
איתי, חברים מקשיבים
