נהייתי אדישה למוות. מה לעשות?

שלום לבת השרות הלאומי!
קודם כל, נראה שאת אינך אדישה, עובדה שיחסך למוות מטריד אותך ואת אינך משלימה עם האדישות שלך, זה העיקר.
את פיתחת לעצמך מנגנון הגנה טבעי שקורה לאנשים במצבים קיצוניים.
למשל: אנשים שעובדים בלחץ זמן מאד גדול ותמיד מלחיצים אותם בעבודה מסוגלים לנוח לכמה דקות גם כשהם למעשה ממהרים כי הם תמיד צריכים למהר, כך שהם אף פעם לא יוכלו לנוח, אז הם פיתחו לעצמם מנגנון שמאפשר שתי דקות מנוחה גם כשממהרים.
דוגמא אחרת: פקידים שחשופים להרבה ביקורת וצעקות מצד לקוחות במשך ימים שלמים מפתחים אדישות לכעס של אנשים. אפילו אם מישהו מאד עצבני יגיע לפקידת קבלה בקופ"ח היא בדרך כלל לא תתרגש, למרות שרב האנשים מתרגשים מצעקות ומביקורת.
בדרך כלל מנגנוני ההגנה הללו חלים על מקום העבודה ולא על כל כל סיטואציה. אם למשל, הבעל של אותה פקידה יכעס עליה, סביר להניח שהיא לא תשאר אדישה. אם אדם שרגיל להיות בלחץ זמן בעבודה יהיה בלחץ זמן בגלל שהוא מתחתן, הוא ודאי יגיב באופן שונה.
במקרה שלך, פיתחת מנגנון הגנה שמפתחים רופאים, אחיות וגם חילים בקרב. איזו קבלה שכלית קרה של המוות. אגב, זה נכון, כולם מתים בסוף ואכן עוד אחד הלך בדרך כל הארץ, אבל, בדרך כלל זה גורר תגובות רגשיות ולא רק תגובה שכלית.
במקרה שלך, חשוב שתשימי לב שהאדישות שלך למוות לא חורגת מגבולות העבודה. גם בעבודה, אסור להיות ממש אטומי לב, יש עניין להוריד דמעות על מותו של אדם כשר, בייחוד אם הכרת אותו, לכן חשוב שתנסי להעלות רגשות בליבך: לזכור פרטים קטנים מחיי החולה, לראות דברים שכתבו בני משפחה, לנסות להתחבר רגשית למוות שלו וקצת להצטער.
את גם צריכה להקפיד שהאדישות הזו לא תחרוג מגבולות העבודה.
אם חס וחלילה מת אדם קרוב לך, את ודאי תתאבלי ותצטערי.
אם את לא מצליחה להגיע לאיזון בעניין הזה ייתכן שלא כדאי לך להמשיך בתחום הרפואי כמקצוע לחיים.
כשתסיימי את שנת השירות, מן הסתם תחזרי לעצמך כעבור תקופה קצרה ותוכלי לבחור במקצוע שאין בו בעיות כאלה.
ראי עוד תשובה שלנו בעניין הזה-
מרוב צרות ואסונות אני לא מסוגל יותר לבכות- http://kipa.co.il/noar/n_ask_show.asp?id=6699
בהצלחה
ושתזכי לעשות הרבה חסד בשנה זו
ורק בשמחה
רויטל, חברים מקשיבים