ניסיונות.. למה לא בעצם?

איזו שאלה מקסימה! וההוכחה שהיא כל כך נהדרת, היא שזו לא הפעם הראשונה ששואלים אותה! ממש כיוונת לדעת גדולים! אז ננסה להתייחס מעט לשאלה, שבאמת אפשר להעמיק בה הרבה יותר.

אז נתחיל בסיפור שראיתי שכתב הרב יוסף ויצמן:
מסופר על רבי חיים הלברשטאם מצאנז (מייסד חסידות צאנז, ומכונה ה"דברי חיים" על שם ספריו) שפעם אחת עמד בחלון, וראה חסיד אחד.
אמר לו הרב: הכנס לרגע! נכנס החסיד.
שאל אותו הרב: אם אתה מוצא ברחוב ארנק מלא כסף מה אתה עושה?
עונה החסיד: מה השאלה? מיד אני מכריז ומפרסם בעיתונים על מציאת האבדה להחזרת הארנק.
אמר לו הרבי: אתה שוטה!!!
קרה הרבי לחסיד שני ושאל אותו את אותה השאלה.
ענה החסיד: רבי, למה לספר סיפורים?! אני הרי צריך לחתן ילדים, כך שאם אני מוצא ארנק – בשבילי זו ישועה, ואני לוקח אותה.
אומר לו הרבי: אתה רשע.
קרא הרב לחסיד שלישי ושאלו שוב אותה השאלה.
ענה לו החסיד השלישי: כשאני נמצא כאן, בבית המדרש, ואני רואה את פניו הקדושות של הרבי, אני בטוח שאם אמצא ארנק – אחזיר אותו מייד. אבל אם אהיה ברחוב, ואמצא ארנק סתם כך באמצע השביל, ויצר הרע יתחיל לשכנע אותי…. אינני יודע מה יהיה אז!
אמר הרבי: אתה חכם!

( מתוך : www.reader.co.il )

הסיפור הזה מחדד את הנקודה שלפעמים כשאנחנו עוסקים בדיון מחשבתי אודות הניסיונות, אנחנו באמת יכולים להבין את חשיבותו בתיקון המידות, ואת החשיבות לכך שצריך להתגבר. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו יכולים לדעת מראש כיצד נפעל, ואילו כוחות פנימיים או חיצוניים יפעלו עלינו, למרות הרצון וההבנה הגדולה לחשיבות העמידה בניסיון, ואנחנו חוששים פן לא נעמוד בו, ונעבור על דברים אסורים חס וחלילה.

וודאי שאתה צודק במה שהזכרת בשאלתך, שמטרתו של הניסיון היא לקדם את האדם, להרים אותו (כמו שמפרש רש"י, ניסיון מלשון "נס להתנוסס" – דגל). אבל בשביל זה, הניסיון צריך להיות מותאם ליכולות של האדם להתגבר עליו. אז אנחנו סומכים על ה´ שייתן לנו ניסיונות שיקדמו אותנו, ושנוכל להתמודד איתם, אבל אנחנו לא רוצים "להסתבך" עם ניסיונות קשים, כי אנחנו חוששים אולי לא נעמוד בהם. כי עד שלא עמדנו בניסיון, אין וודאות לגבי ההצלחה שלי בו. אני יכול לשער שאני אצליח לעמוד בזה, אבל לא אוכל להיות בטוח במאה אחוזים.

בתורה אנחנו רואים הרבה מאוד מקומות שהקב"ה מנסה אישים כאלה ואחרים, וגם את עם ישראל. ניקח שתי דוגמאות שיעזרו לנו בהבנת הנושא. דוגמא אחת שמראה כיצד ניסיון שמותאם ליכולות של האדם, מרומם ומגדל אותו. ודוגמא אחרת שמראה כיצד עדיף להימנע מלנסות מישהו שלא יעמוד בניסיון.

דוגמא אחת היא המן במדבר, שם כתוב במפורש שה´ רצה לנסות בו את עם ישראל. יש הרבה פירושים מהו בדיוק הניסיון, אנחנו נביא אחד. הרב ישראל רוזנברג מסביר:

הפרשה מתארת כמה תלונות של בני ישראל כלפי משה ואהרון, או במילים אחרות – כלפי הקב"ה. אחת התלונות היא: שבמצרים היה לחם ובשר ועכשיו הלחם והבשר חסרים להם.
התשובה של ה´ היא שהוא ישלח להם מן מהשמים כפתרון לתלונתם, והוא מוסיף: ["לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ] הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא" [שם ד]. צריך להבין איזה ניסיון מהווה המן.
המפרשים נקטו בכמה גישות… הרמב"ן הסביר שהניסיון במן התבטא בשני דברים:
ראשית, המן היה אוכל משונה שלא רגילים אליו.
ושנית, העובדה שלא היה להם לעולם ביטחון שגם מחר יהיה מן.
אבל, אפשר לשאול – הרי היום אדם רואה שירד לחם מהשמים, וגם אתמול ירד וגם שלשום, אז מדוע אין ביטחון שגם מחר יהיה?! הרי הם רואים שה´ הבטיח והוא מקיים!
אלא שביטחון זאת תכונת נפש. ניסים עוזרים אולי ליצור תכונת נפש זו, אך נס, גדול ככל שיהיה לא יצליח להפוך את הנפש. הדוגמה הבולטת לכך היא לאחר עשרת הדברות, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני – ופתאום מגיע חטא העגל! ניסים יכולים לעזור, אך הם לא פותרים את הבעיה של [העבודה היומיומית של הפנמת הדברים] עד שהם הופכים לחלק מהאישיות.
(מתוך: http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/6656.pdf )

כלומר, הקב"ה עשה ניסיון קטן, בכל יום, כזה שהם יכולים לעמוד בו (ויכולים גם לא לעמוד בו, כפי שראינו שהיו כאלה שלא עשו כפי שציווה משה, והשאירו מהמן, או ליקטו יותר ממה שהיה מותר להם) על מנת לראות שהם מאמינים בה´. ולאט לאט זה בנה בהם את תכונת הנפש של הביטחון.

נסתכל עכשיו על הצד השני- ההימנעות מהעמדה בניסיון קשה מידי. ניתן קודם דוגמא מהחיים, ואז נראה היכן מופיעה דוגמא כזו בתורה. אימא רוצה לתת שוקולד לבן שלה, אבל היא לא רוצה שזה יסתום לו את התיאבון לארוחת הצהרים. [מתוך ההכירות שלה] איתו, היא יודעת בבירור שהוא ירצה קודם את השוקולד, ואז יתעורר וויכוח והוא עלול להצטייר כילד שאינו רוצה לעשות מה שהוריו אומרים לו. אז במקום זה, היא מחביאה את השוקולד, נותנת לו לאכול צהרים, ורק בסוף מגלה לו שיש שוקולד ונותנת לו. כך הוא גם יצא ילד טוב, וגם נהנה מהפתעה בסוף הארוחה!
בדוגמא הזו- ההימנעות מהכנסת הילד לניסיון, היא לטובתו- כי אנחנו יודעים שזה כמעט ניסיון שהוא לא יעמוד בו. ויכולנו למנוע את הניסיון, בזכות זה שאנחנו יודעים שיש לו קושי בנושא.

בתורה אנחנו כבר לומדים ש(אם אפשר) צריך לברוח מניסיון. איפה לדוגמא? כשיצאנו ממצרים! כתוב בפרשת בשלח:
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא [כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה]. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף…"
מפרש ה"חזקוני" שה´ אמר שהוא יודע, שאם יעמיד אותם בניסיון הזה, הם לא יעמדו בו, ולכן אינו רוצה להעמידם בו, אלא לסובב אותם דרך המדבר, על מנת שיתחזקו ויוכלו לאט לאט להפוך מעם עבדים לעם ישראל שעומד בפני כל המכשולים.

מכאן אנו גם לומדים שצריך האדם לחשב היטב את צעדיו. ואם אפשר, לא להכניס את עצמו גם כן לכל מיני מצבים בעיתיים, או מצבים שעלולים להתפתח כבעיתיים. כלומר, לא להיות עם בטחון עצמי מופרז שתוכל לעמוד בניסיון. כמו שאנחנו יודעים שאומרים "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר אף אדם לא יכול להעיד על עצמו שלא יכשל באיסורי עריות, שכוללים בתוכם כל מיני איסורי צניעות בין בנים לבנות, כי אדם מועד ליפול בהם לעולם.

אין זה אומר חס ושלום שעל האדם לא לסמוך על היכולות שלו לעמוד בפני מכשולים שגם ככה נקרים בדרכו. לפעמים צריך להיכנס לקשיים כי יש בהם [שליחות] מסויימת! לפעמים [המציאות מכריחה] אותנו לעמוד בניסיונות שלא תיכננו. אז [וודאי שיש לנו יכולת להתמודד], אבל צריך [להיות מודע מאוד לקשיים] וגם לכך שלא תמיד אנחנו יכולים מראש לנבא את הרגשות שלנו והקשיים האמיתיים שנצטרך לעמוד בהם. לכן אנו מתפללים בכל יום "שלא תעמידנו לידי ניסיון".

לזה התכוון דוד המלך בספר תהילים כשכתב: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב". שידוע מאמר חז"ל במס´ עבודה זרה (י"ח ע"ב) שאם הלך, ואמר "לי זה לא יקרה" *> סופו לעמוד *> וסופו לשבת – כלומר להתקבע במצב השלילי.

שנזכה…

שנה טובה!

הדס.
hershko.hadas@gmail.com