פעם הייתה לי נשמה כ"כ תמימה..

בס"ד

שלום לך נערה יקרה,
ראשית ברצוני להתנצל בשם צוות "חברים מקשיבים" והמערכת על כך ששאלתך הקודמת לא נענתה. ברוך ה´ הפניות הן רבות וחלק מהשאלות נשמטות איפה-שהוא בתהליך בין שליחת השאלה ובין שליחת התשובה.
שנית, ניכר שדברייך נכתבים מעומק הלב, ושהכאב הוא גדול.
אשרייך שאת זוכה להרגיש את ההשתוקקות הזו, הצמא הזה לקרבת אלוקים. זה לא דבר מובן מאליו וזו זכות! את יכולה להשתמש במצב הזה כקרש קפיצה להתקרב לה´.
את יודעת שיש לך כבר את היכולת הזו להיות קרובה. הרי היית שם, בתמימות, בהשתוקקות, בכמיהה העזה. צריך כעת לחשוב מה גרם לזה להעלם ואיך אפשר להחזיר את זה. את מזכירה בחצי משפט מה קרה בעצם, מאיפה התחילה הירידה. דווקא שם הייתי רוצה להתמקד. את כותבת: "הכל נשחק והאפיר והנשמה שלי איבדה את התמימות… נחשפתי לדברים שקודם לכן לא, התחלתי להאזין למוזיקה לועזית, נכנסתי לסרטים, שקעתי בעצבות ובעיקר אבדתי את התמימות, את הדרך לשלמות, את השאיפות, את הקשר שלי עם הקב"ה". לדעתי פה טמון המפתח לעליה.
הירידה התחילה משחיקה, מאיבוד התמימות. מה שגרם לזה הוא חשיפה ל"תרבות העולם הגדול" הכוללת בתוכה הרבה דברים טובים, אך לצערנו גם המון קלקולים. הנשמה שלך, הזכה והטהורה כל-כך לא ידעה איך להסתכל על זה. נשאבת פנימה, בלי יכולת לעצור ואולי אפילו בלי לשים לב שאת נסחפת, עד שהיית עמוק בפנים.
יש לנו שאיפה גדולה להתחדשות תמידית בעבודת ה´. “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" (קריאת שמע של שחרית). הקב"ה כבר 7068 שנה נותן לעולם כל יום חיים חדשים, חיות חדשה. בלי זה לא היינו קיימים! והוא מצפה מאיתנו שגם אנחנו מצידנו נעשה השתדלות להתחדש. “מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". מה זה רבה אמונתך? ה´ נטל את נשמתנו בלילה, והחזיר לנו אותה בבוקר, ולא סתם. אם לא היה צורך הוא לא היה מחזיר. אבל הוא החזיר – כי הוא מאמין בנו! מאמין שנעשה את השליחות שלנו בעולם, שנפיץ את שמו ונקדש אותו ונתחדש יחד איתו ועם העולם. כל יום, 365 יום בשנה.
כל יום לגדול עוד קצת, להתקרב עוד קצת, לא לדרוך במקום. כי אז מתחילה נסיגה. ואם לא נותנים לנפש את מבוקשה… מתחילה עצבות. הגוף והנפש שלנו קשורים היטב זה לזו. ברור לנו שלא נוכל להתקיים בלי צרכיו של הגוף – לישון, לאכול, להתנקות. אז למה הדבר לא ברור לנו לגבי צרכיה של הנשמה? גם היא צריכה – להתפלל, להתקדש, להתנקות. על-ידי ברכות ותפילות וקיום מצוות. למה אנו נוטים לזלזל בצרכים של הנשמה? כשלנפש טוב – הגוף שמח ורוקד ושר ומאושר. וכשלנפש לא טוב, וממלאים אותה בשירים לועזיים ולשון הרע וטלוויזיה… אז הגוף עצוב. ולא טוב לנו עם עצמנו. וזה מה שאת מרגישה.
ואז נולד געגוע עז למצב ההוא, הקודם, המתוקן. מצב בו סיפקנו את הצרכים של הנפש והיה לנו טוב. ובנקודה הזו צריך להתחיל את המסע חזרה. לקחת את כל כוחות הנפש, לאסוף את השברים ולתקן. ככה מתקרבים לה´. וככל שאת תתקרבי אליו – גם הוא יתקרב אליך, זה יהיה הדדי. “קרוב ה´ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". אם תחפשי באמת – גם תמצאי. אבל לא לוותר לעצמך, לצעוד לאט אבל בטוח.
מאמינה בך ובכוחותייך!
לרשותך תמיד בכל עניין, אשמח לשמוע ממך.

מוריה,
morionet6@gmail.com