"וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה*בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל—בְּאָזְנֵיהֶם.
הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ*לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ , וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ*לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ" (דברים, פרק ל"א פסוקים י' – י"ג).
מצווה זאת, שמצויה בפרשת "וילך" נקראת "מצוות הקהל" – "[הקהל] את העם", כי רק ב"הקהל" – "העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך" אפשר לקיים אותה.
מצווה זאת, לפי הרמב"ם נעשית "בכל מוצאי (שנת) שמיטה, בעלותם (של ישראל) לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר: "מקץ שבע שנים…"" (רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק י"ג הלכה א').
להקהיל את כווו-לם, גם נשים (שפטורות מ"מצוות עשה שהזמן גרמה"), וגם הטף, למרות שלא מחויבים בשום מצווה אחרת.
ומתי? "במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית" (ברמב"ם, שם הלכה ג').
המגמה היא "מקץ שבע שנים… תקרא את התורה הזאת באזניהם", ומה עושים בשביל זה – מקהילים את כולם.
אבל "הקהל את העם" נאמר רק [אחרי] "תקרא… באזניהם"!. כאילו אומרת התורה: "תקרא באזניהם," ואחרי רגע: "נ.ב – גם צריך להקהיל".
אם רצינו לקרוא למצווה "מצוות [הקהל]" – למה התורה ["הופכת" את המטרה לאמצעי]?
ישנם שתי סוגים של התקהלויות בעולם:
[הראשונה] – מוכרת מאוד, כל מצב של התקהלות למען מטרה ואינטרס משותפים. כשחולפת המטרה – מתפזרת ההתקהלות.
זה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי כמו הופעת כוורת, אלא זה יכול להיות אפילו חבורה של אנשים ש[מחכים לאוטובוס].
אין בהתקהלות הזאת שום דבר שמחבר [באמת] את המתקהלים יחדיו, היא לא מאחדת.
כולם חושבים שצריך לעלות לאוטובוס הזה – אבל כל אחד נוסע למקום שונה מסיבו
