שמחה ותפילה בכוונה

שלום לך!

את יודעת, זה לא ברור מאליו הדברים האלו שאת מעלה. הרצון הזה של להיות בשמחה תמידית והעובדה שזה מפריע לך שאת לא מצליחה כל הזמן.
גם בכלל לא ברור לי הרצון הזה שלך להתעלות רוחנית. כי את יודעת, רובינו נוטים לשקוע לתוך היומיום שלנו, ולא ממש לזכור את הרוחניות והדברים הגבוהים.

עכשיו.. בואי נראה מה אפשר לעשות.
אני אחלק את התשובה שלי בנפרד לנושא השמחה ולנושא התפילה, ובסוף אני אקשר ביניהם, כי השאלה שלך עוסקת בעצם בנושא אחד.
אבל בשביל מה להקדים הרבה הקדמות? בואי נתחיל וזהו..

[השמחה]
השמחה שלנו, היא משהו שצריך להיות משהו פנימי ולא איזה מצב רוח חולף. כלומר, השמחה היא מצב של מודעות והעצבות היא משהו שצריך להיות נקודה שחולפת.
כלומר, אדם שהוא שמח במהות שלו, הוא לאו דווקא אחד שהולך כל הזמן עם חיוך מרוח על הפרצוף. בהחלט יכול להיות זמנים שבהם תהיה בו מעין עצבות כזו. וזה בסדר גמור. זה טבעי והגיוני אנחנו הרי לא מנותקים ממה שקורה לנו ומסביבנו. אבל אדם שהוא שמח במהות שלו, גם כאשר קורים לו אירועים עצובים, יודע אחרי זמן לצאת מהם ולהמשיך את חייו. אדם שהוא לא שמח במהותו, ישקע ככל הנראה בדכדוך ויהיה לו הרבה יותר קשה להתקדם הלאה.

אין כל פסול בלשמוח מדברים שהם חומריים. זה מותר וזה בסדר. זה לא הופך אותנו לאנשים פחותים או לא טובים.
העובדה ששוקולד משמח אותך (אוח… אותי שוקולד משמח מאוד!!) לא מפחיתה כלום.
חשוב לזכור, שצריך להיות שמחים גם כשאין לנו שוקולד בסביבה.
ושוב, אני מזכירה שבשמחה אין הכוונה להיות כל הזמן מחויכים ומאושרים, אלא זה בעיקר מצב פנימי.

[התפילה]
חכמים חייבו אותנו בתפילה במועדים וזמנים מסודרים. לכאורה, זה נראה לנו לא ברור בכלל. למה? הרי בעצם תפילה זה משהו שצריך להגיע מבפנים, מתוך רגש עמוק של רצון להכיר טובה או לחילופין לבקש בקשות. אז מה הקטע של החיוב הזה של תפילות במועדים ובזמנים קבועים? ואם עכשיו לא בא לי להתפלל? ואם עכשיו לא בא לי להגיד הלל, כי אני לא בתקופה טובה, אז למה אני חייבת?
אני חושבת (ואלו הרהורים שלי בעניין) שהחיוב לתפילה בזמנים קבועים הוא כדי להרגיל אותנו לחיות חיים של קדושה. שתמיד, גם אם לא בא לנו, נזכור שאנחנו פה לא לבד. ושיש מי שמנהיג את העולם ומסובב את הכל.
ואני חושבת שחכמים כבר אז ידעו, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. גם אם לפעמים התיפלה היא מאולצת, היא עוד תגיע עם כוונה גדולה.
ואולי הדבר החשוב הוא גם לזכור, שגם אם התפללנו ולא הצלחנו להתכוון כמו שרצינו, התפילה שלנו לא הולכת לאיבוד. כל תפילה עולה מעלה מעלה, ועושה את עבודתה. גם אם לא תמיד אנחנו רואים איך בדיוק היא מועילה.
אני מצרפת לך פה קישור, לתשובה שעניתי פעם גם בנושא של התפילה. http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=267836

[נחבר הכל ביחד]
השאלה שלך בעצם היא הדילמה של רבים מאיתנו, איך משלבים בעצם את חיי היומיום שלנו, שהם מאוד חומריים יחד עם חיי הרוח שאנחנו לומדים על החשיבות שלהם כל הזמן.
אני חושבת, שהדרך להצלחה טמונה בשילוב של הדברים. "לקדש את החול". כלומר, כשאנחנו נמצאים בחיי היומיום החומריים שלנו, שהמחשבה שלנו תהיה לשם שמיים.
כשאנחנו אוכלים, אז אנחנו אוכלים כדי שנהיה שבעים ונוכל לעבוד את ה´ טוב יותר. אין פסול בלאכול או להנות משוקולד או מדברים חומריים אחרים
מה שחשוב הוא לא לשקוע בזה. לזכור שלא זה העיקר.

מקווה שהועלתי
את מוזמנת לפנות גם במייל כדי לספר איך הולך

חג שמח
ואביב מלא בפריחה והתחדשות
סיון
sivanlax@gmail.com