תפילה בבוקר בישיבה ובבית

לק"י
אהלן,
אני רוצה קודם כל להגיד לך תודה על השאלה.
אני יודע שזה לוקח כוחות לשאול את זה, וגם אם יש עוד שמתמודדים עם זה, זה לא מוריד מההתמודדות שלך והכוחות שמצאת כדי לשאול את זה.
אני חושב שכדי לענות צריך לעמוד על שני דברים.

[הפרדה טכנית]
דבר ראשון זה לעמוד על ההפרדה התחלת לעשות בעצמך, אבל ננסה להעמיק בו.
יש את המציאות בישיבה התיכונית ויש את המציאות בבית.
על המציאות בישיבה התיכונית לא צריך לדבר הרבה מעבר להבנה שזו מסגרת. יש מציאות ברורה.
בבית, שזה לרוב בחופש (אני משער), המסגרת פחות מתקיימת.
זה אולי המפתח להבנה.
"נו, ברור!" אתה אומר לעצמך, אז לפני שככה נסגרים אני רק אגיד שאני מתכוון לזה מבט אחר לחלוטין.
מה שגורם לך לא לקום זה לא כי אין מסגרת, מה שגורם לך לא לקום זה משהו אחר.
מסגרת זה לא רק משמעת, אלא הבנה שלך לעצמך של ציפיות ולו"ז.
לרוב בחופש, אנו חושבים שהחופש אומר כשפוטו – חופש.
היכולת לבחור.
הענין הוא שבחופש לרוב אנו לא בוחרים באמת, אלא נעים עם המציאות בזרימה.
שלא תבין לא נכון, זרימה זה טוב, כל עוד היא מכוונת – כשיודעים לאן הולכים ומבינים את הדרך שהולכים.
מה זה אומר? שאין משהו שדוחף אותנו
[בקיצור:] בבית, בחופש, אין לנו יעדים, אין לנו לו"ז אז אין דחיפה טכנית לקום מוקדם או לעשות משהו.

[רוח וצלצולים]
הדבר השני שצריך לעמוד עליו זה משהו יותר פנימי ולא טכני.
הישיבה התיכונית זה מקום של אווירה של צמיחה, מקום שבו אתה אולי מרגיש שאתה יכול להיות אתה.
המצע שאתה מרגיש בישיבה התיכנית היא כר להתפתחות רוחנית.
שלא תבין אותי לא נכון, זה קיים גם בבית, אב בישיבה התיכונית אתה יכול (לא מחייב) להרגיש את זה בעוצמות גדולות כי זה התנועה שכולם שם עושים, בצורה כזו או אחרת.
כשהאווירה היא כך זה דוחף אותך, כמו לחץ חברתי, רק שזה חיובי.
אני לא אומר שאין את זה בבית שלך, אבל הצד החברתי הוא יותר קטן בתוך קוטלי הבית מהסיבה הפשוטה שיש פחות אנשים.

כל זה ממש לא נוגע בהרגלים שהיו או לא היו לך בבית לפני הישיבה התיכונית שאולי גם כן חלק מזה, וגם אם זה לא הרגל שקיים או לא קיים בישיבה התיכונית, צריך עדין לשנות את זה בבית מבחינת מה שסיגלת לעצמך שם.

מקווה שזה חומר למחשבה שעוזר.
אם תרצה לשאול עוד או לברר בנושא זה או אחר תרגיש הכי חופשי שבעול לפנות ולשאול.
הרבה הצלחה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com