תפקיד האיש והאישה בבנין הבית

שלום רעות. שאלה יפה, ויותר יפה מזה שאת שואלת מתוך רצון אמיתי לברר, ומתוך מוכנות לעשות את תפקידך על הצד הטוב ביותר.
על ציוויי התורה: "כבד את אביך ואת אמך" ו"איש אמו ואביו תיראו" הסביר רש"י שבציווי הראשון קודם האבא כיון שדרך העולם היא שאת האמא מכבדים יותר, ולכן התורה צריכה להדגיש שגם את האבא צריך לכבד.
וכיון שדרך העולם לירא יותר מהאבא, לכן מדגישה התורה שגם את האמא יש לירא.
יש באמירה הזו הרבה בכדי ללמד אותנו על הבדלי האופי וממילא הבדלי התפקידים בין האבא לאמא בבית.

נוסיף לזה גם את היסוד שהמהר"ל חוזר עליו פעמים רבות, והוא שהאשה היא 'חומר' והגבר 'צורה'. על אף שבהשקפה שטחית יש שמיד מתקוממות מול האמירה הזו, אך כיון שמשאלתך את נשמעת רצינית ובוגרת אני בכונה מביא את האמירה הזו כדי לחדד ולהעמיק את ההבדל הקיים שמקורו בטבע של כל אחד מהמינים, ושלא אמור לפגוע או להוריד מערך אחד הצדדים.
ה'צורה' היא בדרך כלל נתינת המשמעות לחומר. נשתמש במעין משל להסביר את זה. יש [חומר] גלם מתכתי על השולחן, לא שייך לחתוך איתו או לנסר איתו. כדי ששייך יהיה לפעול איתו איזו פעולה צריכים לקחת את החומר הזה ולעצב אותו ב[צורה] מסוימת.
הכונה של אותו אומן תצא אל הפועל [בצורה] שבה הוא יעצב את החומר הגולמי הזה. במילים אחרות הצורה נותנת את המשמעות לחומר. וכשם שה'חומר' ללא צורה אין לו ערך, גם ה'צורה' אין לה משמעות ללא ה'חומר'.
כשאומר המהר"ל שהאשה היא 'חומר' והגבר 'צורה', אין כונתו שהאשה חומרית ומתעסקת בדברים חומריים לעומת הבעל שמתעסק בדברים רוחניים. אדרבה, במקומות רבים מדגישים המהר"ל והרב קוק דוקא את היות האשה רוחנית ומעודנת יותר מהגבר (עייני למשל בפירוש הרב קוק ב'עולת ראי"ה' על ברכת 'שעשני כרצונו'), וזו גם סיבה שכותב הזוהר לכך שנשים חייבות בפחות מצוות, כי הן ממילא קרובות לה'.

אלא הכונה שלאשה יש את הכשרון של החומר כמו שהסברנו. הכשרון להקים מסגרת שיהיה מי שיתן לה את הכיוון הכללי, מי שיתן לה צורה. הכשרון להקים מסגרת ביתית חמה, לנהל את הבית במסגרת היומיומית שלו. לגדל את הילדים את הגידול היומיומי, להקשיב, ללטף, לחבק ולנשק או לנזוף כשצריך לנזוף.
יש לאשה את החום והרגש הטבעי כדי להרגיש קשורה במיוחד לילדים, ואת העדינות הטבעית בכדי להיות חממה עדינה וחמה לילד הגדל ולבית המתפתח, ושחום ועדינות כל כך חשובים להם להתפתחותם התקינה והבריאה. לא לחנם נקראת האשה 'עקרת הבית', כי היא עיקר הבית.
יש לאשה גם את הרגישות והעדינות לשים לב גם לפרטים הקטנים שהם כל כך חשובים במקומות עדינים כל כך כמו בנין הבית, או זמנים עדינים כל כך כמו גיל הילדות וההתבגרות של הילדים.
כיון שכך, יצר רבונו של עולם שאת הילד תלד האמא ולא האבא, וגם מקור החיות הכי בסיסי לילד בשנותיו הראשונות יהיה 'חלב אם' היוצא קרוב כל כך לליבה של האמא, כדי ליצור בצורה המקסימלית את הקירבה, החום והקישור בין האמא לילד בתחילת הדרך.
לכן באופן טבעי נוטה הילד לכבד את האמא יותר מאת האבא, כמו שהזכרנו גם למעלה.
כחלק מאותה עדינות ורגישות הוטבעה באשה אותה צניעות טבעית, ובמידה מסוימת פחות צורך לבלוט.
כשאמר דוד המלך ב'תהלים' 'כל כבודה בת מלך פנימה', הוא לא התכוין לדכא את האשה, אלא לעמוד על יסוד טבעה.
היא באופן טבעי עדינה וצנועה יותר, פחות בולטת, כיון שתפקידה עדין וצנוע יותר, והוא נעשה בבית בבנין היומיומי החם והצמוד עם הילדים והבית.
כשאשה מתוך עקרון רוצה שעיקר הצלחתה יהיה בחוץ במעמד ובהשפעה (לא כתוספת וכהשלמה אלא כאידיאל העומד בפני עצמו), היא בדרך כלל בראש ובראשונה פוגעת בעצמה ובעצמיותה.

לעומת זאת האבא מטבעו שכלי וקר יותר, פחות עדין ורגיש, כך יצר אותו רבונו של עולם.
את התכונות האלה הטביע בו אלוקים כדי שהוא יוכל למלא את תפקידו מחוץ לבית, כאדם עובד, בונה, מנהל ומקדם את [העולם החיצוני] שמחוץ לבית.
בתור שכזה, הוא אומנם ודאי שיכול וודאי שחייב ליטול חלק חשוב בגידול הילדים וניהול הבית אך זה לא הכשרון המרכזי שלו.
בתור איש העשיה שבחוץ הוא משמש בבית כמתוה דרך רוחנית, כמתוה מדיניות ביתית, כמי שאחראי על האחזקה הכללית של הבית מבחינה כלכלית, (והאשה היא זו שתחליט בדרך כלל כיצד לחלק את הכסף בעשיה היומיומית).
תפקידו להיות 'הצורה', מי שנותן את הכיוון הכללי לבית, מי שנותן את הכיוון הכללי שאותו תדע האשה בכשרונות המיוחדים שלה להוריד למטה ולבנות על פי זה בית וילדים בעשייה היומיומית.
גם המפגש של האבא עם הילדים פחות צמוד. הוא פחות נמצא בבית, ולכן הוא פחות חממה לילדים, ובדרך כלל הם רואים בו דמות סמכותית יותר ופחות חברית מהאמא. תוסיפי לזה שהילד גם יודע שכשהוא יכעיס באמת אז אמא תגיד אותו לאבא, כי אבא תקיף יותר.
לכן באופן טבעי נוטה הילד לירא מהאבא יותר מהאמא כמו שהזכרנו גם למעלה.

[נסכם]: הבעל והאשה אמורים להיות משלימים זה את זה, והבית הבריא הוא תוצר של אותה השלמה כשהיא נעשית נכון, ושכל אחד יודע את תפקידו, ושבלעדיו, השני מאבד מערכו.
הבעל באופיו הגברי משמש כמקדם העולם החיצוני (ללא קשר לבית), וכהמשך לזה הוא שר האוצר והחוץ המקשר בין הבית החוצה ([אחריות] על הפרנסה וכדו'). וכפועל יוצא של אותה אישיות הוא גם משמש כמוביל ונותן הכיוון לבית בהחלטות ובהשקפת העולםשהם כמובן פועל יוצא של דיון ובירור משותף עם האשה.
והאשה באופיה הנשי היא זו [האחראית] על תוך הבית פנימה, על העשיה הקבועה והיומיומית ועל המפגש, הגידול [ועיקר החינוך] של הילדים. היא שתדע לתרגם את הכיוון שנותן הבעל לבנית מסגרת ביתית בריאה, חמה שיוכלו למצוא את כל הצרכים החומריים והרגשיים.
אם הבעל הוא שר האוצר אז האשה היא שרת הכלכלה. ומלבד זה היא גם שרת הפנים, הבריאות, הקליטה, הרוחה ועוד.

במשרד החינוך לא נגענו כיון שעל ידו אפשר להמשיל ולהדגים בצורה הטובה ביותר את ההבדלים. אם הבעל משמש כשר החינוך ומנכ"ל המשרד הקובעים את המדיניות, הרי שהאשה היא המפקחים, המנהלים, המורים והמורות, הנפגשים בפועל עם התלמידים, [ואלו הבונים באמת את התלמידים].

[לסיום הערה מאד מאד חשובה]: עסקנו רק בהבדלים וכביכול קבענו שטחי פעולה. כמובן אין הכונה שאחד לא יתערב בתחומו של השני או יסייע לו כשצריך ואף באופן קבוע.
ההיפך הוא הנכון. [ודאי שהבעל צריך לסייע בסידורים השוטפים בבית] כמו שטיפת הרצפה והכלים, רחיצת הילדים והשכבתם, התמודדות יומיומית עם הבעיות החינוכיות, הקשבה וחום לילדים, קניות כשצריך ועוד ועוד.
[ובדיוק באותה מידה גם האשה מתערבת באופן טבעי בחלקים שבאחריות האיש]. היא עוזרת לפרנס כשצריך, היא תמיד שותפה להחלטות. ובנוסף לכל זה כשהקשר בריא כל אחד מהצדדים משתף את השני בחוויותיו.
אלא שהחלוקה בין התחומים היא לענין [האחריות], וכפי שהדגשנו בסיכום. הבעל אחראי על הפרנסה, קבלת ההחלטות והתווית הדרך. והאשה אחראית על כל מה שקשור לפעולות הפנימיות של הבית והעשיה היומיומית עם הילדים.
כשתהיה התלבטות מהותית הם ידונו שניהם אבל בסופו של דבר הבעל יהיה חייב להחליט גם במקום שהאשה תרים ידים, או תטיל עליו את ההחלטה. היא תוכל לעזור בפרנסה, אך אם יקשה עליה (הריון, צרכי הבית וכדו') הבעל יהיה חייב לדאוג להשלמה.
וכנ"ל לצד השני.

וכמו שהזכרנו חלוקת התפקידים היא תוצר של האופיים השונים, או שאפשר לומר שהאופיים השונים הם תוצר של התפקידים השונים שייעד אלוקים לכל אחד.

בהצלחה רבה, רעות, מקוה שעזרתי,
אריה, חברים מקשיבים